עמק החולה: חצי מיליארד ציפורים במסע נדידה מרהיב
בשעות הלילה הקרירות כאשר רובינו שקועים בשינה, מתרחש מעל ראשינו מופע טבע מדהים. מאות מיליוני ציפורים חולפות בשמי ישראל במסען הארוך מאירופה וצפון אסיה אל עבר אפריקה החמה. כאשר עולה השחר, עמק החולה שבצפון הארץ מתעורר לחיים בקולות ובצבעים של אלפי ציפורים שהגיעו במהלך הלילה, עצרו למנוחה קצרה ומחפשות מזון לפני שימשיכו בדרכן.
המספרים מדהימים: מעל 500 מיליון ציפורים נודדות חולפות מעל ישראל מדי שנה, המורכבות מלמעלה מ־450 מינים שונים. מספר רב מהן עושות עצירה ממושכת דווקא בעמק החולה, שהפך לאחת מתחנות המעבר החשובות ביותר בעולם עבור ציפורים נודדות. עמק החולה ממוקם בצפון ישראל, בין רמת הגולן במזרח להרי נפתלי במערב, על נתיב שני מסלולי נדידה עיקריים: מסלול מערב אסיה־מזרח אפריקה ומסלול הים השחור והים התיכון.
במהלך השבועות שבין ספטמבר לאוקטובר מגיעה נדידת הציפורים לשיאה. כ־600,000 חסידות לבנות חולפות מעל העמק, אליהן מצטרפים עשרות אלפי שקנאים, מאות אלפי עופות דורסים ומגוון עצום של מינים נוספים, פלמינגואים בצבעם הוורוד המיוחד, אנפות, חופמאים וציפורי שיר רבות. התופעה מושכת צופי ציפורים וצלמים מרחבי העולם, שמגיעים לחוות את המופע הטבעי המרהיב.
הבחירה של הציפורים לנדוד דווקא בשעות הלילה אינה מקרית. הטיסה בשעות הקרירות מאפשרת להן לחסוך באנרגיה ולהימנע מהחום הכבד של שעות היום. כאשר השמש עולה, האגמון מתעורר לחיים בקולות ובצבעים, והציפורים שנדדו במהלך הלילה מתחילות את פעילותן היומית, חיפוש מזון, מנוחה והתחזקות לקראת המשך המסע הארוך.
עינבר שלומית רובין, מנהלת השטח באגמון החולה מטעם קק"ל, מתארת את החוויה בהתרגשות: "אי אפשר להתרגל למראות הנפלאים האלה, הציפורים שבוחרות באגמון שלנו כתחנת דרך וממלאות את הלב ביופי טהור. זוהי הזדמנות נפלאה לחוות מקרוב את אחד מנסי הטבע המרהיבים". העובדה שמנהלת השטח, שחווה את התופעה שנה אחר שנה, עדיין מתרגשת ממנה, מעידה על עוצמתה המיוחדת.
מביצת מלריה לגן עדן לציפורים
הסיפור המופלא של עמק החולה מתחיל לפני עשרות שנים, כאשר האזור היה ביצה גדושת מלריה. בתחילת המאה ה-20 כיסה אגם החולה שטח של 13 קילומטר רבוע, עם ביצות עונתיות מצפון לאגם שתנודו בין 8,000 דונם בקיץ ל-47,000 דונם בחורף. הביצות, עשירות בחומר אורגני, יצרו בסיס מזון איתן למגוון רחב של צמחים ובעלי חיים במערכת אקולוגית עשירה זו.
החשש מביצות נגועות במלריה בתוספת הצורך באדמה חקלאית נוספת הובילו בסופו של דבר לתוכנית לייבוש חלקים מהביצות. דיונים על פרויקט כזה החלו כבר ב-1906 בתקופת השלטון העות'מאני, אך הפרויקט בוצע בפועל רק בין 1951 ל-1959 על ידי קק"ל. מפעל ייבוש החולה היה אחד המפעלים ההנדסיים הגדולים ביותר בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל, והוא נועד להכשיר שטחים נרחבים לחקלאות.
אולם תהליך הייבוש הביא לתוצאות בלתי צפויות ומזיקות. אדמת הכבול (חומר אורגני שכיח בביצות), שנחשפה לאטמוספירה, התחמצנה במהירות והתרכובות האורגניות החלו להתפרק. האדמה היבשה שנוצרה איבדה את חוזקה עד לנקודה שרוחות חזקות נשאו בקלות את האדמה והיא נשחקה. בנקודות מסוימות הקרקע החליקה כלפי מטה עד 6-7 מטרים. תהליך החמצון גרם לעתים קרובות לשריפות תת-קרקעיות ספונטניות שבערו, לפעמים במשך כמה חודשים.
הנזק החמור ביותר היה לאיכות המים באגם הכנרת. תרכובות חנקן ואמוניה שנשטפו מהאדמה המתפרקת הגיעו לכנרת והביאו לצמיחה מואצת של אצות ולירידה חמורה באיכות המים, המקור העיקרי של מי שתייה לחלק גדול מהמדינה. בנוסף, צורות חיים רבות שהתאימו את עצמן לתנאים של הביצות העשירות במזון נעלמו מהאזור. הירידה הדרמטית במספר הציפורים הנודדות שבחרו באופן מסורתי בחולה כאחת מנקודות המנוחה שלהן הייתה אחת הדוגמאות הבולטות ביותר.
הנזקים שנבעו מהשינויים בחולה התגלו רק לאחר 15-20 שנה. למרבה המזל, ההבנה הגיעה מוקדם מספיק כדי שהרשויות יחליטו על תהליך שיקום מקיף. פרויקט ההצפה מחדש של עמק החולה החל ב-1994 והצריך שיקום הקרקעות על ידי שליטה במפלס המים התת-קרקעיים באופן שיאפשר ניקוז האזור בחורף, אך לא ייבוש בקיץ.
הפעולות שננקטו כללו שיקום המסלול המקורי של נהר הירדן, יצירת תעלות ניקוז חדשות ובניית סכרים רבים כדי לשלוט במפלס המים לפי הצורך. המים העשירים בתרכובות חנקן, שזרמו בעבר לכנרת, נלכדו, עברו טיפול ושימשו לחקלאות. הפרויקט כלל גם פיתוח פארק בן 5,000 דונם עם אגם בן 1,100 דונם בתוכו. עם תחילת פרויקט השיקום נוצרה קבוצת מחקר בין-תחומית שעקבה באופן רציף אחר התפתחות הפרויקט והתגברה על בעיות שעלו במהלך השיקום.
חקלאות וציפורים: פתרון חדשני בחולה
פרויקט השיקום הביא לשטח פארק ענק באזור ולשיקום האגם באמצע. במהירות רבה חזרו בשפע ציפורים נודדות, רבות מהן שינו את נתיב הנדידה שלהן במהלך ייבוש הביצות. אולם בעוד שזו הייתה התפתחות חיובית עבור אקולוגים וחובבי ציפורים, החקלאים באזור, שעדיין מעבדים שטחים נרחבים של אדמת הביצה המקורית, התמודדו עם אתגר חדש.
הציפורים אוכלות התבואה החלו לאכול את דרכן דרך התוצרת הגדלה של החוות החקלאיות, והציפורים אוכלות הדגים החלו במהרה למצות את משקי הדגים באזור. הצורך למזער את הנזק שנגרם על ידי הציפורים מבלי לפגוע בהן הוביל לפיתוח פתרון חדשני של האכלה מבוקרת. ההיגיון מאחורי הרעיון היה פשוט: כדי שהציפורים ימשיכו במסע הנדידה שלהן, הן צריכות לנוח ולמלא את מאגרי האנרגיה שלהן, אך בצורה שתמנע נזק לחקלאות.
הפתרון כלל הקמת אזורי האכלה ייעודיים לציפורים, תוך פיזור מזון מבוקר בתוך אזורי המנוחה שלהן והרחקתן מהשדות המעובדים. התוכנית יושמה בהצלחה, ויותר ויותר עגורים הגיעו לעמק החולה.
לא כל ניסיונות השיקום עברו בחלקות. במהלך הניסיון להציל יצורים שהיו בסכנת הכחדה, הוחלט להעביר לחולה צבים רכים שנעלמו במהירות מנחלים במרכז הארץ. אולם זמן לא רב לאחר שהצבים הועברו לחולה, רשויות שמורת הטבע הבינו שאוכלוסיית הצבים גדלה בקצב עצום ושהם אוכלים את ביצי הדגים שהיו ילידי השמורה. בסופו של דבר יזמו תהליך נוסף כדי להחזיר את הצבים הרכים לבית הגידול המקורי שלהם.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!