בית הכלא הפדרלי שפעל על האי אלקטרז נפתח רשמית ב-11 באוגוסט 1934, אחרי שמשרד המשפטים האמריקאי קנה את השטח שנה קודם לכן מהצבא. עד אז המקום היה מבצר צבאי ישן מאמצע המאה ה-19. הקבוצה הראשונה שהגיעה לשם מנתה 137 אסירים, שהובלו בשמירה כפולה ומכופלת של כ-60 סוכנים פדרליים. תוך שנה כבר היו באי 242 אסירים.
מי בעצם הגיע לשם? לא בדיוק "הרעים ביותר" בארצות הברית, כמו שרבים חושבים. אלקטרז נועד לאסירים שעשו צרות בבתי כלא אחרים, ניסו לברוח שוב ושוב, או פשוט לא הסכימו לציית לשום חוק וסדר. בין הדיירים המפורסמים אפשר למנות את איל הפשע הידוע אל קפונה, ואת אלווין קרפיס, שהחזיק בשיא לא מחמיא בכלל, 26 שנות מעצר באי, יותר מכל אסיר אחר בהיסטוריה של המקום.
תא רגיל באלקטרז מדד כ-2.7 מטר על 1.5 מטר, בגובה של כ-2.1 מטר בלבד, פחות משטח של חדר אמבטיה ממוצע. בפנים היו מיטה, כיור ושירותים שהוזרם בהם מי מלח, שהשרו ריח חריף מאוד בכל התא. את האסירים ספרו 13 פעמים ביום! גלאי מתכת מתקדמים חסמו כל דרך לחדר האוכל, וארבעה מגדלי שמירה אסטרטגיים איפשרו לשומרים לראות כל תנועה, בכל שעה. אז איך בכלל בורחים ממקום כזה? התשובה, כמו שהאסירים גילו על בשרם, היא: בקושי רב מאוד. ורק פעם אחת נשארה שאלה פתוחה עד היום.
מ'החור' האכזרי לקרב הדמים ב-1946
בקצה אחד המבנים, מה שהאסירים כינו "החור", 6 תאי עונש שנועדו למי שהפר את המשמעת. תנאי המחיה שם היו קשים במיוחד: הגבלות חמורות על מקלחות, על זמן פנאי ואפילו על כמות המזון. הנרי יאנג, אחד האסירים שריצו עונש ב"חור", הפך מוכר בזכות משפט שנערך לו על רצח חברו לתא, ג'ו קרצר, במשפט הזה הוא תיאר בפני בית המשפט את התנאים הקשים בבידוד.

האלימות באי הגיעה לשיאה במאי 1946, באירוע שנקרא מאז "קרב אלקטרז". שישה אסירים בראשות ברנרד קוי השתלטו על חדר הנשק של הכלא, חימשו את עצמם ותפסו סוהרים כבני ערובה. השומר ויליאם מילר החזיר את כל המפתחות שדרשו ממנו, פרט לאחד שהחביא בכיסו, וזה עלה לו בחייו. הוא ושומר נוסף, הרולד סטייטס, נרצחו במהלך ההשתלטות. בסוף נאלצו חיילי מרינס להתערב, ושלושה מהאסירים המורדים נהרגו במקום. השניים שנשארו בחיים הוצאו להורג כשנתיים וחצי לאחר מכן.
והאם באמת שמרו כרישים אכזריים על המים שמסביב לאי, כמו שהאגדה מספרת? במשך 29 שנות פעילות ניסו 36 אסירים לברוח, ב-14 ניסיונות שונים, שני אנשים אף ניסו פעמיים. 23 נתפסו. שישה נורו ונהרגו במהלך הבריחה. שניים טבעו בוודאות, וחמישה עדיין רשומים כ"נעדרים וחשודים כטבועים" עד היום, בלי שנמצאו גופותיהם. אז מה באמת הייתה הסכנה? לפי הלשכה הפדרלית האמריקאית לבתי כלא, התשובה היא לא. אין כרישים "אוכלי אדם" במפרץ סן פרנסיסקו, אלא רק כרישים קטנים וחסרי סכנה. הסכנה האמיתית הייתה במים הקרים והזרמים החזקים, שסחפו כל מי שניסה לשחות מהאי לחופש.
בריחת פרנק מוריס: תעלומה פתוחה
פרנק מוריס הגיע לאלקטרז בינואר 1960. הוא היה מוכר כבעל שכל חד מאוד, ועם היסטוריה ארוכה של ניסיונות בריחה מבתי כלא אחרים. באותה שנה הגיע גם ג'ון אנגלין, ואחריו אחיו קלרנס, שני שחיינים מנוסים שגדלו במים הקרים של מדינת ג'ורג'יה. שלושתם שוכנו בתאים סמוכים, והחלו לתכנן את הבריחה במשך חודשים רבים ובסבלנות רבה.

בעזרת כפות מתכת, סכיני מסור ומקדחה מאולתרת שהם הכינו ממנוע גנוב של שואב אבק, הם חצבו לאט לאט פתחים בתחתית תאיהם, מאחורי פתחי האוורור הצרים. בליל ה-11 ביוני 1962, אחרי כיבוי האורות, זחלו השלושה במסדרון שירות שלא היה מאובטח, טיפסו לגג הכלא, וירדו למטה בעזרת צינור בגובה של כ-15 מטר. אסיר רביעי, אלן ווסט, שסייע בכל התכנון מתחילתו ועד סופו, נתקע בתאו, השכבה שהוא בנה סביב פתח האוורור שלו התייבשה והתחזקה יותר משתכנן, וחסמה את דרכו. השלושה נאלצו להשאיר אותו מאחור.
הם חצו את חצר הכלא, טיפסו על גדרות תיל דוקרני, ויצאו לים בסירה מאולתרת שבנו מלמעלה מ-50 מעילי גשם, שהודבקו וחוממו בעזרת צינורות קיטור של הכלא עצמו.
בבוקר גילו הסוהרים המופתעים ראשים מזויפים מונחים על הכריות, עשויים גבס, צבועים בגוני עור, ומחוברים לשיער אדם אמיתי, כדי לתת מראה שהאסירים עדיין ישנים בתאים. חיפוש שנמשך עשרה ימים לא העלה תוצאות מלאות. נמצאו משוט צף, חבלי הצלה, וארנק עם תמונות משפחתיות. אונייה נורווגית דיווחה אז על גופה שנראתה ליד גשר שער הזהב, אבל הגופה נעלמה בטרם הצליחו לזהות אותה.
ה-FBI סגר את התיק רשמית רק 17 שנה לאחר מכן, בקביעה שהשלושה טבעו בים. שירות המרשלים האמריקאי, לעומת זאת, משאיר את התיק פתוח עד היום. משפחת אנגלין קיבלה פרחים אנונימיים בכל יום האם, עד שהאמא נפטרה בשנת 1973. בשנת 2018 חשף ה-FBI מכתב שנטען כי נכתב על ידי ג'ון אנגלין עצמו, ובו טענה שחבריו כבר נפטרו, אבל שהוא עדיין בין החיים. האם היה זה תעלול של מישהו אחר, או שהמים הקרים של המפרץ שומרים על סוד שלא נגלה עד היום? התשובה תישאר חבויה.
תגובות (5)