מלחמת האמו הגדולה: כשצבא אוסטרליה יצא לקרב נגד עופות והובס
השנה היא 1932, והעולם כולו כורע תחת נטל השפל הכלכלי הגדול. גם יבשת אוסטרליה הרחוקה אינה חסינה בפני המשבר העולמי. במרחבי הפרא של מערב היבשת, באזור המכונה "חגורת החיטה", התיישבו אלפי חיילים משוחררים ששבו מצולקי קרבות ממלחמת העולם הראשונה. ממשלת אוסטרליה, שביקשה לסייע בשיקומם, העניקה להם קרקעות לעיבוד חקלאי. אותם אנשים, שחוו את אימי המלחמה, ביקשו כעת רק שקט: להוציא לחם מן הארץ, לעבד את האדמה ולפרנס את משפחותיהם בכבוד. הם זרעו חיטה, הקימו גדרות וציפו לגשמי הברכה ולסיוע הממשלתי שהובטח להם.
אלא שהמציאות טפחה על פניהם באכזריות. הממשלה התקשתה לעמוד בהתחייבויותיה הכלכליות, מחירי החיטה צנחו לשפל חסר תקדים, ובצורת קשה איימה לכלות את עמל כפיהם. ואז, כאילו לא די בצרות הללו, הופיע האיום הגדול מכולם. לא היה זה צבא פולש של מדינה זרה, אלא כוח טבע אדיר ממדים. כעשרים אלף עופות אמו, עופות ענק המגיעים לגובה קומת אדם, החלו בנדידתם השנתית מהמדבר הצחיח אל החוף בחיפוש אחר מים ומזון. בדרכם, הם נתקלו בשדות המעובדים של החקלאים החדשים.
עבור עופות האמו, השדות הירוקים היו מתנה משמיים: מאגרי מים זמינים ומרבדי חיטה רכים וטעימים. עבור החקלאים, לעומת זאת, מדובר היה באסון טבע. העופות החזקים פרצו את הגדרות בקלות, רמסו את היבולים וכילו את המעט שנותר. החקלאים הנואשים, שרבים מהם היו יוצאי צבא מיומנים בשימוש בנשק, ניסו להגן על אדמתם, אך גילו עד מהרה כי האויב שמולם ניחן בכושר הישרדות מופלא. עורם העבה של העופות ומהירותם המסחררת הפכו את כלי הנשק האישיים לחסרי תועלת. בצר להם, שיגרה קבוצת חקלאים משלחת לשר ההגנה האוסטרלי, סר ג'ורג' פירס, עם בקשה חריגה ונואשת: "שלח לנו את הצבא".
המקלעים הכבדים מול הטקטיקה החייתית
שר ההגנה האוסטרלי אישר את המבצע, כשהוא מזהה בו הזדמנות כפולה: סיוע לחקלאים הזועמים ואימון מבצעי "על רטוב" לחייליו. בנובמבר 1932 יצא הכוח לדרך בפיקודו של רב-סרן ג.פ.וו. מרדית' מהארטילריה המלכותית, כשהוא מצויד במיטב הטכנולוגיה הצבאית של התקופה: שני מקלעי לואיס עוצמתיים ועשרת אלפים כדורי תחמושת. הציפייה הייתה לניצחון בזק; הרי מה יכולים עופות, חסונים ככל שיהיו, לעולל מול מכונות ירייה היורקות אש בקצב רצחני? אולם, כפי שקורה לעיתים קרובות כשיהירות האדם פוגשת את איתני הטבע, התוכניות השתבשו כבר ביריית הפתיחה.
ההיתקלות המשמעותית הראשונה נרשמה בתחילת החודש, כאשר הכוח איתר להקה של כחמישים פרטים. הלוחמים נערכו, כיוונו את הנשק ופתחו באש, אך העופות לא נותרו מקובצים כמטרות נייחות. ברגע שנשמע הצרור הראשון, הלהקה התפצלה לכל עבר במהירות מסחררת, תוך ריצה בזיגזגים שהפכה את הכיוון לבלתי אפשרי. מתוך עשרות מטרות, רק בודדים נפגעו. המפקד מרדית' נאלץ להודות כי מולו ניצב יריב מתוחכם מששיער; האמו הפגינו טקטיקה צבאית של ממש, כאשר בכל להקה ניצבה עוף גדול ששימש כ"צופה" והתריע בפני חבריו על הסכנה המתקרבת.
בניסיון לשפר עמדות, הציב הכוח מארב מתוכנן בסמוך לסכר מקומי, לשם היו אמורות להגיע כאלף עופות. החיילים המתינו בסבלנות עד שהלהקה הגיעה לטווח אפס, המרחק שבו הפגיעה אמורה להיות ודאית. אך דווקא ברגע האמת, כאילו יד נעלמה התערבה, המקלע סבל ממעצור ונתקע לאחר ירי של כדורים ספורים. הלהקה העצומה נמלטה ללא פגע. בצעד של ייאוש, ניסו החיילים להרכיב את המקלעים על משאיות ולנהל מרדף ממונע, אך תנאי השטח הקשים ומהירותם הפנומנלית של העופות, המגיעה ל-50 קמ"ש, הפכו את המשימה לכישלון חרוץ. הטלטולים העזים מנעו מהמקלען לכוון כראוי, ובאחת התקריות המרדף הסתיים כשאמו פגע ברכב והשבית אותו כליל.
התבוסה הצבאית והניצחון של הטבע
בתום שבועות של מרדפי שווא במרחבי המדבר האוסטרלי, התמונה התבררה במלוא עליבותה. צבא אוסטרליה המפואר, על מקלעיו הכבדים וחייליו המיומנים, עמד חסר אונים מול עופות הבר החמקמקים. הסטטיסטיקה הייתה עגומה ומביכה: מתוך אלפי כדורים שנורו במהלך המבצע, מספר האמו שנפגעו היה זניח ביחס לאוכלוסייה הפולשת. חישוב פשוט העלה כי נדרשו כעשרה כדורי מקלע כדי להכניע אמו בודד. התקשורת החלה ללעוג לכישלון הצבאי, ובמסדרונות הפרלמנט נשמעו קולות ציניים שתהו אם המדליות במערכה זו יוענקו לאמו, שכן הן אלו שיצאו וידן על העליונה בכל הקרבות.
מפקד הכוח, רב-סרן מרדית', סיכם את החוויה בתמהיל של תסכול עמוק והערכה ליריב. הוא תיאר את כושר העמידות הבלתי נתפס של האמו והשווה אותן לטנקים משוריינים. "אילו הייתה לנו דיוויזיה צבאית בעלת עמידות כזו", אמר לעיתונאים, "היא הייתה מסוגלת להתמודד מול כל צבא בעולם". הממשלה, שהבינה כי המבצע הפך לפארסה ציבורית, הורתה על נסיגת הכוחות. כך הסתיימה "מלחמת האמו הגדולה" בניצחונם המוחץ של בעלי הכנף, תוך שהיא מוכיחה כי הניסיון לפתור בעיה אקולוגית מורכבת באמצעות כוח הזרוע וכלי נשק, סופו כישלון חרוץ.
הפתרון למשבר הגיע לבסוף מכיוון אחר לחלוטין. במקום מלחמה כוללת, חזרה הממשלה לשיטת התמריצים הכספיים לחקלאים המקומיים, שהכירו את השטח ואת אורחות חייהם של העופות טוב יותר מכל גדוד חי"ר. האפיזודה ההיסטורית המשעשעת והמוזרה הזו נותרה כזיכרון חי וכשיעור בצניעות לאנושות כולה. היא מלמדת אותנו כי גם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר והנשק הקטלני ביותר, מתגמדים לעיתים מול כוחות הבריאה. המקרה של 1932 מזכיר לנו כי כוח הזרוע אינו תמיד הפתרון, וכי יש לכבד את האיזונים העדינים בטבע ולהכיר בגדולתם, במקום לנסות להכניעם בכוח.
תגובות
היו הראשונים להגיב!