תעלומה בקרח: 129 מלחים בריטים שנעלמו לנצח
בסוף יולי 1845, (בזמנו של סר משה מונטיפיורי) בלב מפרץ באפין הקפוא שבין גרינלנד לקנדה, חלפה ספינת ציידי לוויתנים על פני שתי אוניות בריטיות ענקיות שהמתינו בסבלנות לקרח שיפשיר. אף אחד מהיושבים על סיפונה לא יכול היה לשער שזהו הרגע האחרון שבו יביט אדם חי בפניהם של 129 אנשי הצוות ששכנו על שתי הספינות. מאותו רגע ואילך השתרר שקט מוחלט. לא מכתב, לא אות עשן, לא שריד בודד. מה קרה באמת בסיפון האוניות שנבלעו בערפל הקוטבי הלבן?
שתי הספינות יצאו מאנגליה כדי למפות את הקטע האחרון של מה שכונה "המעבר הצפון-מערבי", נתיב ים מקוצר בין אירופה למזרח דרך צפון קנדה הקפואה. בראש המשלחת עמד קפטן סר ג'ון פרנקלין, חוקר קוטב מנוסה. הספינות נחשבו לפאר הטכנולוגי של התקופה: מנועי קיטור שהותאמו ממנועי קטרי רכבת, מערכת חימום פנימית, ומעל 60 טון מזון, ולצידם כ-15 טון נוספים של בשר וירקות שנשמרו בפחיות מתכת, שיטת שימור חדשנית לזמנה.
על הסיפון שררה אווירה שלא ממש תאמה את התדמית המאיימת והקרה של האזור הארקטי. הצוות גידל בקר וכבשים למאכל בשלבי המסע הראשונים, ועל אחת הספינות שהה קוף שקיבלה המשלחת במתנה, כלב זקן, וחתול שתפקידו לצוד עכברים. חברי הצוות נבדקו מדי שבוע לאיתור סימני צפדינה, מחלה שנגרמת ממחסור בפירות וירקות טריים, וקיבלו מיץ לימון כדי למנוע אותה. איש מהם לא שיער שהאיום האמיתי כלל אינו אורב שם בחוץ, בקרח, אלא הרבה יותר קרוב.
כשחלפה שנה בלי שום ידיעה, איש לא נבהל: מקובל היה שספינות נתקעות בקרח לאורך חורף ארקטי שלם. אבל כשחלף חורף שני, ואחריו שלישי, האדמירליות הבריטית כבר לא יכלה להתעלם. ליידי ג'יין פרנקלין, אשת המפקד, לחצה בלי הרף על השלטונות עד שיצאו לפעולה, והוצע פרס עתק של עשרים אלף ליש"ט, לכל מי שיביא ידיעה על גורל המשלחת. בין השנים 1847 ל-1880 יצאו לארקטיקה למעלה מ-30 משלחות חיפוש נפרדות, ורובן חזרו בידיים ריקות.
הפתק שחשף את הסוד
הרמז הממשי הראשון הגיע רק ב-1850. באי קטן וקפוא בשם ביצ'י, כ-500 ק"מ מצפון ליבשת קנדה, התגלו קברי שלושה מלחים. התברר שהמשלחת חנתה שם בחורף הראשון שלה, בין 1845 ל-1846. לצד הקברים נמצא גל אבנים ובתוכו למעלה מ-700 פחיות ריקות שהכילו חצץ, שריד לארוחות של אנשי צוות שעדיין לא שיערו מה צפוי להם. הקברים, לצערם של החוקרים, לא גילו דבר על מה שאירע לאחר מכן לשאר אנשי הצוות.
התשובה החלקית הגיעה רק ב-1859. הלוטננט ויליאם הובסון מצא אז, תחוב בין אבנים באי המלך ויליאם, את המסמך הכתוב היחיד ששרד מהמשלחת כולה, פתק שכונה מאז "פתק ויקטורי פוינט". חלקו הראשון, שנכתב ב-1847, הכריז בקצרה: "הכל בסדר". אלא שהתוספת שנכתבה כשנה מאוחר יותר, סביב אותם שוליים, סיפרה סיפור אחר לגמרי: הספינות ננטשו באפריל 1848 לאחר שנתקעו בקרח כשנה וחצי, פרנקלין מת עוד ביוני 1847, ו-105 ניצולים יצאו ברגל, גוררים סירות על מזחלות, בניסיון נואש להגיע לנהר מרוחק. איש מהם לא הגיע ליעדו.
מה קרה בדרך? כאן נכנס לתמונה חוקר סקוטי בשם ד"ר ג'ון ריי, שגבה ב-1854 עדויות מציידים אינואיטים, ילידי הארקטיקה, שסיפרו על קבוצה של כ-40 אנשים לבנים, רזים וגוססים, שנראו גוררים מזחלות וסירה. חלקם, כך סופר, נאלצו לאכול מגופות חבריהם שכבר מתו כדי לשרוד. כשהדיווח הודלף לעיתונות הבריטית הוא עורר סערה ציבורית עצומה. הסופר הנודע צ'ארלס דיקנס אף יצא בחריפות נגד ריי, וטען שאין סיכוי שג'נטלמנים בריטים ינהגו כך. אך בדיקות שנעשו לגופות במאה ה-20 אישרו בסוף שהעדויות היו נכונות.
עופרת קטלנית בקופסאות השימורים
קרוב ל-120 שנה אחרי שהמשלחת נעלמה, החליט האנתרופולוג ד"ר אואן ביטי מאוניברסיטת אלברטה שבקנדה לנסות ולפענח את התעלומה. ב-1984 הוא וצוותו הגיעו לאי ביצ'י וקיבלו אישור לפתוח את שלושת הקברים. הקרקע הקפואה לצמיתות שימרה את הגופות במצב כמעט מושלם, וזה הפתיע את כולם. את הראשון שבהם, מלח צעיר בשם ג'ון טורינגטון, שמת בגיל 19 בלבד, רק שבעה חודשים לאחר תחילת המסע, תיאר ביטי במילים: "זה כאילו שהוא פשוט מחוסר הכרה". בדיקות רקמה ושיער הראו רמת עופרת שהגיעה למעלה מפי 100 מהרמה הרגילה אצל בני אדם.
מנין הגיעה כל אותה עופרת? החשד נפל על ספק המזון סטיבן גולדנר, שקיבל את החוזה לאספקת פחיות השימורים רק שבעה שבועות לפני ההפלגה. בית החרושת שלו עבד בחיפזון, ובקרת האיכות נפגעה קשות. כשביטי בדק פחיות ריקות שנזרקו באי, הוא גילה שההלחמה, חומר האיטום שחיבר בין חלקי הפח, יושמה בעובי חריג עד כדי כך שהעופרת נגעה ישירות במזון. בדיקה מדעית מיוחדת, מעין "טביעת אצבע כימית" שמזהה את מקור העופרת המדויק, הראתה שהעופרת שבהלחמה ובשיער המלחים הייתה זהה לחלוטין.
לא כל החוקרים השתכנעו. כימאי אחד טען שאין דרך שאדם יכול לצרוך כמות עופרת כזו רק מהמזון המשומר, וחוקרים אחרים הציעו שהמקור האמיתי היה דווקא מי השתייה, שנשאבו ממערכות חדשניות שהפכו מי ים למי שתייה. גם היסטוריון אחר הזהיר שאין באמת בסיס אמין להשוואה בין המלחים לתושב אנגלי רגיל של המאה ה-19, שכן עופרת הייתה נפוצה אז כמעט בכל תחום, מצנרת המים ועד כלי האכילה היומיומיים.
הסיפור לא הסתיים שם. מחקרים מאוחרים יותר גילו שרמות העופרת השתנו מאוד בין איש לאיש: חלקם נשאו רמות נמוכות ולא סבלו כלל, בעוד אחרים חוו חשיפה חמורה במיוחד. גם שחפת, צפדינה, רעב ותנאי אקלים קיצוניים נראים כשותפים לאסון. שתי הספינות עצמן התגלו רק בשנים 2014 ו-2016, במיקומים מפתיעים הרחוקים מהמקום שבו ננטשו. אבל מה קרה בדיוק לכל אחד ואחד מ-129 אנשי הצוות? זו נותרה, למעשה, חידה קפואה שלא נפתרה עד היום.
תגובות
היו הראשונים להגיב!