כיצד תיאמו הנאצים את השמדת יהדות אירופה
היה זה בוקר חורפי קר בפרברי ברלין, כמו אותם בקרים ירושלמיים שבהם הייתי נוהג להמתין לאוטובוס בדרכי לישיבה, כשהקור חודר דרך המעיל הדק ומזכיר לך שאתה עדיין חי. אלא שבב׳ בשבט ה׳תש"ב, 20 בינואר 1942, הקור שחדר דרך חלונות הווילה המפוארת על שפת אגם ואנזה לא היה מעוררי חיים. הוא היה קור של מוות, קור שהתעתע במראה הנימוס שלו, בדיוק כמו שהגברים שהתאספו אותו יום התעתעו במראה האנושיות שלהם. חמישה עשר פקידים נאציים בכירים, גיל ממוצע 42, שמונה מהם בעלי תואר דוקטור, כולם בעלי רקע צבאי מכובד. לכאורה, מפגש עבודה שגרתי נוסף במנגנון הממשלתי הגרמני. בפועל, הפגישה שתארגן את רצח העם של יהדות אירופה.
לא הייתה זו הזמנה בכפייה. כל אחד מהמשתתפים בחר להגיע מרצונו החופשי לוועידה שארגן ריינהרד היידריך. הם הגיעו לא כדי לדון בשאלה האם לבצע את ההשמדה, מאות אלפי יהודים כבר נרצחו לפני שהתיישבו על הכיסאות המרופדים בווילה המפוארת. הם הגיעו לתאם ולארגן, לדבר על יעילות ועל לוחות זמנים, על דיפלומטיה ועל תחבורה. כפי שמסביר כריסטוף קרויצמולר מהמוזיאון היהודי בברלין: "האנשים שבאו רצו לבוא, ובבואם קיבלו את היידריך בתפקידו הנטען להיות אחראי על ארגון רצח העם של היהודים." אלה היו לא היטלר או הימלר, אלא מזכירי המדינה, האנשים השניים בדרגה, אלה שמנהלים את השגרה של המדינה. אלה שהפכו את הרצח להליך בירוקרטי.
הוועידה עצמה, שנמשכה כשעתיים בלבד, לא הייתה דרמה תיאטרלית. לא היו שם נאומים רועמים או הכרזות פטריוטיות סוערות. המזכירה שרשמה את הפרוטוקול, אינגבורג ורלמן, נזכרה ב-1962 שהיה לה קשה לעקוב כי האנשים דיברו זה על זה, לא בסדר ממלכתי מסודר, אלא בחילופי דברים חופשיים של עמיתים שמכירים זה את זה מהעבודה. "אתה קורא לזה ועידה, אתה חושב שמשהו ספקטקולרי קורה," מסביר קרויצמולר, "אבל אז אתה מגלה שזו שגרה בירוקרטית חלקה. איך אנחנו יכולים לארגן את זה? איך אנחנו יכולים לארגן את זה?" בסוף הפגישה הגיעו הכריכים וארוחת הבוקר השנייה, האנשים עמדו ביחד עוד קצת, דיברו על עניינים פרטיים, ואז חזרו לעבודה. יום עבודה רגיל למדי לפקידים שארגנו רצח עם.
הדרך הארוכה מהחוק למחנה ההשמדה
זוכר אני את סיפורו של השכן המבוגר ר' יצחק שלמה, על החוקים הראשונים נגד היהודים ב-1933. "תחילה," היה אומר לי בעיניים עצובות, "חשבנו שזה יעבור. הרי אנחנו אזרחים גרמנים, משכילים, חלק מהחברה." אך מה שהתחיל בשלילת זכויות אזרחיות הפך במהירות למכונת מוות ממוכנת. הדרך לוועידת ואנזה החלה הרבה לפני ינואר 1942, בחוקים ובצווים, במאות פעולות קטנות שבכל אחת מהן היהודים הפסידו עוד מעט מאנושיותם. המדיניות המוקדמת התמקדה בהפחדה, בהחרמת רכוש ובעידוד הגירה, ניסיון להשיג רייך "נקי מיהודים" באמצעים משפטיים. עד ליל הבדולח ב-1938, שבו הושפלו יהודים רבים, רכושם נהרס או נגנב, ועשרות יהודים נרצחו. זו הייתה נקודת המפנה, מדיניות החנק האיטי הפכה לאלימות גלויה.
ההסלמה הדרמטית הגיעה בספטמבר 1939 עם פלישת גרמניה לפולין. בבת אחת מצאה גרמניה הנאצית עצמה שולטת באוכלוסייה יהודית ענקית, למעלה משלושה מיליון איש. כמו צבא שכבש עיר ולא יודע מה לעשות עם הכבושים, הנאצים לא הכינו תוכנית ספציפית מראש למה לעשות עם האוכלוסייה הזו. מדיניות הגטאיזציה שהתפתחה הייתה אלתור שנועד כפתרון זמני. תוך חודשים ספורים נכלאו מיליוני יהודים בגטאות ברחבי פולין. התנאים בגטאות היו נוראיים, אלפים מתו במהירות מרעב, ממחלות ומתנאים סניטריים גרועים, בדיוק כמו בסיפורי הקהילות הקדושות שסיפר לי זקני בבית הכנסת על חיי היהודים בפולין של פעם.
בשלב זה עדיין תכננו הנאצים לגרש את היהודים למקומות רחוקים. ב-1940 תכנן אדולף אייכמן את תוכנית מדגסקר להעברת האוכלוסייה היהודית של אירופה למושבה הצרפתית, אך התוכנית נזנחה מסיבות לוגיסטיות. המפנה המכריע הגיע ביוני 1941 עם הפלישה לברית המועצות, מבצע ברברוסא. עבור היטלר היה הבולשביזם רק "הביטוי האחרון והמזיק ביותר של האיום היהודי הנצחי". הימלר והיידריך הרכיבו את כוחות האיינזצגרופן, יחידות מיוחדות שתפקידן המפורש היה לחסל קומוניסטים ויהודים בשטחים הכבושים. ההוצאות להורג ההמוניות החלו כמעט מיד לאחר הפלישה. עד ועידת ואנזה בינואר 1942, מאות אלפי יהודים כבר נרצחו, אזורים שלמים דווחו כ"נקיים מיהודים", ומדיניות ההשמדה הפכה לידיעה משותפת בתוך ה-SS.
מחנות המוות והצדק שנמלט
אילו ידעו התושבים השקטים של הכפרים הפולניים הקטנים מה מתרחש מאחורי המסגרות התיליות, אילו הבינו תושבי טרבלינקה או בלז'ץ את משמעות עשן הארובות שנעשה כה שגרתי בנוף שלהם. כמו שכותב הרב מברסלב על ההסתר שבהסתרה, כך המנגנון הבירוקרטי שתואם בועידת ואנזה החל לפעול בהסתר המוחלט. בעקבות הוועידה, חמישה מחנות השמדה נוספים הותאמו או הוקמו במטרה העיקרית לרצוח ביעילות את האוכלוסייה היהודית של אירופה. כך הגיע המספר הכולל של מחנות ההשמדה הנאציים לשישה: חלמנו, בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, מיידנק ואושוויץ-בירקנאו. מבצע ריינהרד, שנקרא על שם ריינהרד היידריך שנהרג ביוני 1942, היה השלב הקטלני ביותר של הפתרון הסופי. במחנות טרבלינקה, בלז'ץ וסוביבור נרצחו כ-1,700,000 יהודים. זה היה רצח המוני בקנה מידה תעשייתי, מתואם בירוקרטית ומבוצע בשיטתיות קרה שמזכירה את תיאור הרמב"ם על החיות הדורסות, חיות הם, אך בעלי תבונה אנושית.
אושוויץ-בירקנאו הפך למחנה ההשמדה הקטלני ביותר. שער המוות הידוע לשמצה נבנה ב-1943, ונוספה מסילת רכבת בעלת שלושה פסים להעברת קורבנות בקצב מואץ. אביב 1944 סימן את תחילת השלב האחרון של הפתרון הסופי בבירקנאו. מוערך שעד יולי 1944 כ-320,000 יהודים הונגרים הוגזו בבירקנאו בפחות משמונה שבועות. המבצע כולו צולם על ידי ה-SS כמו תיעוד של פרויקט טכנולוגי מוצלח. בסך הכל, כמיליון בני אדם נרצחו באושוויץ-בירקנאו. אחד הדברים המצמררים ביותר בוועידת ואנזה הוא הדיון הבירוקרטי-טכני על פרטי רצח העם. המשתתפים דנו באריכות בשאלה "את מי לרצוח", כמה סבים וסבתות יהודיים צריכים להיות למישהו כדי שיוגדר כיהודי ויירצח. הם דנו בקשיים הדיפלומטיים והמשפטיים, בעלויות ובלוחות זמנים.
לאחר המלחמה, גורלם של רוב המשתתפים בוועידה מלמד על כישלון הצדק. די הרבה מהם מתו במלחמה, היידריך חוסל על ידי לוחמי התנגדות צ'כים, אחרים מתו בלחימה או במחנות ריכוז. רק מיעוט מהמשתתפים הובאו לדין והורשעו בפשעיהם. רבים מהם נמלטו מהעונש או קיבלו עונשים קלים יחסית. הפרוטוקול של הוועידה שרד בנס, רוב העותקים הושמדו על ידי העבריינים בסוף המלחמה, אך לפחות עותק אחד שרד. פרוטוקול זה הפך לאחת הראיות המרכזיות לארגון השואה ולמעורבת הבירוקרטיה הגרמנית ברצח העם. הוא מראה כיצד בירוקרטים משכילים, רבים מהם בעלי תואר דוקטור, ישבו בשקט וארגנו את רצח מיליונים. בסך הכל, כשישה מיליון יהודים נרצחו בשואה, תוצאה של מכונה בירוקרטית שפעלה ביעילות קרה ורצחנית. כמו אותו בוקר חורפי קר על אגם ואנזה, שבו החליטו חמישה עשר גברים "נאורים" לארגן את ההשמדה.
תגובות (3)
עדיין כל פעם מחדש צף הכאב על האבדון הרצחני הבלתי נתפסת מצד אנושות אינטלגנטית ובירוקרטית