הטבח בידוובנה: כשהשכנים הפכו לרוצחים
בוקר, ט"ו תמוז תש"א, העשירי ביולי 1941. בעיירה הקטנה יֶדוַובּנֶה שבמזרח פולין, הסמוכה ללומז'ה, מתעוררים התושבים לשגרה המוכרת. פולנים ויהודים חיים שם זה לצד זה כבר מאות שנים, סוחרים באותה כיכר שוק, מכירים זה את זה היטב. עד רדת הערב, מרבית יהודי העיירה, גברים, נשים, תינוקות, כבר לא יהיו בין החיים. לא חיילים גרמנים זרים ביצעו את המעשה הנורא. השכנים עצמם. איך יכול להיות שבמשך יותר מ-60 שנה איש כמעט לא ידע, או לא רצה לדעת, מה באמת קרה שם באותו יום קיץ?
כ-2,700 עד 2,800 תושבים חיו בידוובנה ערב המלחמה. כ-60% מהם היו פולנים, וכ-40% יהודים. הקהילה היהודית המקומית התקיימה שם עוד כבר במאה ה-17 בשנות הת', זמן גזירות ת"ח ות"ט ורבי יהודה החסיד. היחסים בין התושבים נראו תקינים על פני השטח: מסחר, שכנות וחברות. אבל מתחתם רחשה עוינות ותיקה שרק המתינה להזדמנות לפרוץ. חלק ניכר מהאוכלוסייה הפולנית באזור תמך במפלגה הלאומית-דמוקרטית, הידועה בפולנית כ'אנדצ'יה', גוף פוליטי ימני בעל עמדות אנטישמיות מובהקות שפעל שנים רבות לפני המלחמה. כבר ב-1933 אירע טבח דומה, בקנה מידה קטן יותר, בעיירה הסמוכה רדזילוב. אך איש לא התייחס לזה כסימן מקדים למה שעוד יבוא.
חלוקת פולין בין גרמניה לברית המועצות, בספטמבר 1939, הביאה את ידוובנה תחת שלטון סובייטי במקום גרמני. יהודים ופולנים כאחד סבלו תחת הכיבוש החדש, בני האליטה משתי הקבוצות נכלאו או הוגלו מזרחה, לעיתים למקומות מהם לא שבו לעולם. ובכל זאת, בזיכרון הפולני נחרטה דווקא תמונה אחת שחזרה שוב ושוב בעדויות: יהודים המקבלים בברכה את החיילים הסובייטים. תמונה זו חיזקה סטריאוטיפ אנטישמי ותיק שקישר בין יהדות לקומוניזם, ולימים שימשה הצדקה, שקר גמור כפי שהתברר מאוחר יותר, לזוועה שעמדה לבוא. ב-22 ביוני 1941 פרצה גרמניה לברית המועצות. הצבא האדום קרס במהירות רבה מהצפוי, ומזרח פולין שוב עברה ידיים.
יום הדמים באסם ידוובנה
עם כניסת הכוחות הגרמנים לאזור, נפגשו קצינים ממשטרת הביטחון הגרמנית עם ראשי העיר, כך העידו ניצולים בהמשך, יום או יומיים לפני הטבח עצמו. ב-10 ביולי 1941 החלו להגיע לידוובנה גברים פולנים, גם מהכפרים הסמוכים, כאילו הוזמנו מראש למאורע מתוכנן מבעוד מועד. יהודי העיר נגררו בכוח מבתיהם אל כיכר השוק המרכזית. שם נצטוו לעקור עשבים מבין אבני המרצפת, כשהם מוכים ומושפלים, נאלצים לרקוד ולשיר לפני קהל צופים. מה בדיוק עבר בראשם של האנשים שעמדו וצפו במחזה הזה? 40-50 גברים יהודים חויבו להרוס פסל של ולדימיר לנין, מנהיג המהפכה הבולשביקית ברוסיה, ולשאת את חלקיו על אלונקת עץ, כשהם שרים בכפייה שירים קומוניסטיים בדרכם לעבר גורלם.
בראש התהלוכה הלכו רבי אביגדור ביאלוסטוצקי, רבה של הקהילה, והשוחט מנדל נורנברג, שמואל וסרשטיין, נער יהודי בן 18 שהותיר תיעוד מכריע כבר באפריל 1945, העיד כי הקבוצה הובלה אל אסם בקצה העיירה. שם נצטוו לחפור בור, להשליך פנימה את שברי הפסל, ואז נרצחו במקום ונקברו יחד עמו. חקירה ממשלתית שנערכה 60 שנה מאוחר יותר, בשנת 2001, מצאה את הבור בדיוק במקום שתואר בעדות. בתוכו נמצאו שרידים של כ-40 גברים, סכין שחיטה כשרה, וראש פסל הבטון עצמו, ממצא שהותיר את חוקרי המקום פעורי פה.
רוב יהודי ידוובנה הנותרים, כ-300 גברים, נשים, ילדים ותינוקות, ננעלו בתוך אותו אסם עצמו. מישהו הצית אותו, ככל הנראה בעזרת נפט ממחסן צבאי סובייטי ישן שנותר במקום מהתקופה הקודמת. עדים דיברו על צלמים גרמנים שתיעדו את המחזה מן הצד, אף שהתמונות מעולם לא נמצאו באף ארכיון. כבר ב-1963 הוצבה במקום אנדרטה שכתובתה ייחסה את מלוא האחריות לגרמנים בלבד, אנשי גסטאפו וז'נדרמריה נאצית ששרפו, כך נכתב שם, 1,600 בני אדם. המספר הזה התברר מאוחר יותר כמוגזם משמעותית. מאחורי הרצח עמדו שכנים, ולא רק כובשים זרים, עובדה שנותרה נסתרת מעיני הציבור הרחב במשך עשרות שנים ארוכות.
הספר שחשף את האמת
במאי 2000 יצא לאור בפולין ספר דק, 120 עמודים בלבד, בתוספת תצלומים ישנים, בשם "שכנים". מחברו, ההיסטוריון הפולני-אמריקאי יאן טומאש גרוס, טען טענה שהפכה סדרי עולם: לא הגרמנים רצחו את יהודי ידוובנה, אלא שכניהם הפולנים, ביוזמתם שלהם, כמעט בלי מעורבות זרה ישירה. איך יכול ספר כה קצר לשנות פרק שלם בהיסטוריה של אומה שלמה? התשובה טמונה במקורות עליהם הסתמך: עדותו של וסרשטיין משנת 1945, חומרי משפט מהשנים 1949-1950 שבו הועמדו לדין 22 חשודים, וספר זיכרון שפרסמו יוצאי העיירה כבר ב-1980. הספר עורר, לפי ההיסטוריון פיוטר ורובל, מה שהוא כינה "רעידת אדמה מוסרית" בציבור הפולני כולו.
בעקבות הסערה הציבורית הורה הפרלמנט הפולני על חקירה חדשה. את החקירה ביצע המכון להנצחת הזיכרון הלאומי, גוף ממשלתי המוכר בראשי התיבות IPN. במאי-יוני 2001 נערכה חפירה ארכיאולוגית באתר האסם עצמו, שנמשכה 5 ימים בלבד, זאת בשל התנגדות לחילול הקברים. לפי וויליאם הגלונד, חוקר זיהוי פלילי, שנכח כמשקיף מטעם ארגון רופאים לזכויות אדם, החפירה הייתה צריכה להימשך חודשים ארוכים כדי להיעשות כראוי. נמצאו שם עצמות חרוכות בשני קברי אחים, ושברי פסל לנין, ממצאים שתאמו במדויק את גרסת גרוס. הדו"ח הרשמי, שפורסם ב-9 ביולי 2002, קבע שלפחות 340 יהודים נרצחו, מספר נמוך משמעותית מ-1,600 שנטען בתחילה, אבל עדות מספקת בהחלט למעשה איום.
נשיא פולין דאז, אלכסנדר קוואשנייבסקי, הופיע ביולי 2001 בטקס ממלכתי בידוובנה והתנצל בשם המדינה כולה: "אין לנו ספק שכאן נהרגו אזרחים פולנים בידי אזרחים עמיתים". רוב תושבי העיירה, יחד עם הכומר המקומי, החרימו את הטקס במחאה גלויה. האנדרטה הישנה הוסרה, ובמקומה הוצבה אבן חדשה עם כתובת בעברית, פולנית ואידיש, הפעם בלי לייחס את האשמה לגורם מסוים. הפרשה לא נגמרה שם, ורחוק מכך. עם עליית מפלגת "חוק וצדק" לשלטון ב-2015 שב הנושא למחלוקת ציבורית חריפה, ותובעים אף פתחו נגד גרוס עצמו חקירת דיבה שנסגרה רק ב-2019. כיום אין עוד עוררין על מעורבות פולנית ברצח, אבל מידת מעורבותם של הגרמנים באותו יום נותרה, למרבה הפלא, פתוחה עד עצם היום הזה.
תגובות (1)