קווים שנראים מהשמיים: תעלומת המדבר הפרואני
היה זה בוקר יבש של שנת 1927, כשהארכיאולוג הפרואני טוריביו מחיה חספה טיפס על אחת הגבעות המאובקות שבמדבר הדרומי של פרו, מחפש בסך הכול נקודת תצפית נוחה יותר על השטח שחקר באותם ימים. מה שנגלה לעיניו משם שינה בבת אחת את פני ההיסטוריה של האזור כולו. עשרות קווים ישרים, חלקם משתרעים על פני קילומטרים שלמים, נחרתו על הקרקע החומה-אדמדמה כמו קווי עט ענק שמישהו העביר על פני האדמה. חספה, כמובן, לא שיער באותו רגע שהוא עומד בפתחה של אחת התעלומות הארכיאולוגיות המפורסמות בהיסטוריה.
מדובר, כך התברר בהמשך, במקבץ עצום של קרוב ל-900 גאוגליפים, הפרושׂים על שטח של כ-500 קמ"ר במדבר סצ'ורה. מי שיטרח לספור ימצא שם כ-800 קווים ישרים, חלקם נמתחים לאורך קילומטרים רבים בלי סטייה של מילימטר, כ-300 צורות גיאומטריות של משולשים וטרפזים, וכשבעים דמויות של בעלי חיים וצמחים: קוף עם זנב מסולסל כקפיץ, עכביש, יונק דבש קטנטן שכנפיו מרפרפות במהירות בלתי נתפסת, לווייתן ים ששט לו במדבר יבש, ואפילו דמות אנושית מסתורית שכונתה מאוחר יותר, בחיוך קל, "האסטרונאוט". את כל אלה, כך סבורים החוקרים, יצרו בני תרבות נסקה, עם קדום שהתגורר במקום לפני כאלפיים שנה בקירוב.
איך בכלל שרדו ציורי ענק כאלה, חשופים לרוח ולשמש, במשך אלפיים שנה תמימות בלי שאיש ימחק אותם? התשובה טמונה במידה רבה באקלים הקיצוני והחסר-רחמים של האזור, אחד היבשים ביותר עלי אדמות, שבו יורדים מדי שנה רק מספר מילימטרים בודדים של גשם, וכמעט שאין רוח שתטריד את המנוחה. אבל מעבר לזה, יוצרי הקווים ידעו גם טריק פשוט אך גאוני: הם הסירו בזהירות את שכבת האבנים העליונה, שהשחירה עם השנים מתהליך חמצון טבעי, וחשפו מתחתיה את הקרקע הבהירה, כמי שמסיר כיסוי ומגלה מה שהוסתר תחתיו. כך נוצר ניגוד צבעים חד וברור – אבל כזה שמתגלה במלוא הדרו רק למי שמביט מלמעלה.
תעלומת המטרה האמיתית: מפה לכוכבים או תפילה לגשם
קווי נסקה נחשבו לחידה בלתי פתירה שנים ארוכות, עד שבשנת 1941 הגיע לאזור האנתרופולוג האמריקאי פול קוסוק, אחד החוקרים הראשונים שהעז להתייחס לתופעה בכובד ראש מדעי. יום אחד, בתום שעות ארוכות ומייגעות של עבודה במדבר, הרים קוסוק את מבטו במקרה, ולפתע ראה את השמש שוקעת בדיוק לאורך אחד הקווים שבהם התבונן, יום אחד בלבד לאחר תחילת עונת החורף. הוא כינה את השטח כולו "ספר האסטרונומיה הגדול בעולם", וטען שהקווים מסמנים את מיקומי השמש והכוכבים באופק, כלוח שנה ענק שנחרת פעם אחת ונשאר תקף אלפי שנים. את מחקרו המשיכה תלמידתו, המתמטיקאית מריה רייכה, שהקדישה לחידה הזאת 40 שנה תמימות מחייה, עד שזכתה, ובצדק, לכינוי "גברת הקווים".
אבל לא כל החוקרים השתכנעו כל כך בקלות. כבר בשנות ה-70 החל גל מחקר חדש לערער בשיטתיות על התיאוריה האסטרונומית: שני חוקרים, ג'רלד הוקינס ואנתוני אבני, בדקו את הטענות לעומק ומצאו שאין די ראיות אמיתיות שיתמכו בהן. במקומה עלתה גישה אחרת לגמרי, שהוצעה בין השאר על ידי הארכיאולוג ג'והאן ריינהרד: הקווים, כך טען, נועדו לטקסים סביב מים, המשאב היקר מכול במדבר שבו יורד פחות מ-20 דקות גשם בממוצע לשנה שלמה. לפי התיאוריה הזאת הקווים לא הצביעו על שום נקודה בשמים, אלא הובילו את המתפללים בצעדים איטיים אל המקומות שבהם נערכו טקסים לבקשת גשם ופוריות היבול.
התיאוריה הפחות מדעית, אבל המפורסמת ביותר בקרב הציבור הרחב, הגיעה דווקא מכיוון בלתי צפוי: הסופר השווייצרי אריך פון דניקן, טען בפה מלא בספר שהוציא בשנת 1968 שהקווים שימשו כמסלולי נחיתה לספינות של מבקרים מכוכבים רחוקים. הספר נמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם, אך הטענה התבררה כבלתי סבירה כמעט מן הרגע הראשון. איך בדיוק תזדקק ספינה חללית מתקדמת למסלול נחיתה ארוך, כשדווקא מטוסים פשוטים הם אלה שזקוקים לו? ואיך בכלל תוכננה נחיתה על גבי הספירלה המסולסלת של זנב הקוף? הארכיאולוגים דחו את הרעיון הזה כמעט לחלוטין, וצירפו אותו למגירת האגדות היפות שהמציאות פשוט לא הותירה להן מקום.
כשהבינה המלאכותית ממשיכה את מה שחספה התחיל
כמעט מאה שנה בדיוק אחרי שחספה טיפס על אותה גבעה, הצטרפה למרוץ הפענוח שותפה חדשה ובלתי צפויה: הבינה המלאכותית. צוות חוקרים מאוניברסיטת יאמאגטה שביפן, בראשות ד"ר מסאטו סקאי, שיתף פעולה עם חברת הענק IBM ופיתח מערכת שתפקידה היחיד הוא לזהות הבדלים עדינים בגוון הקרקע, הבדלים כה זעירים שנעלמו מעיני חוקרים במשך כמעט מאה שנה. איך זה עובד בפועל? המודל סורק תמונות אוויריות ומאתר שינויים זעירים שהעין האנושית, מוגבלת מטבעה, פשוט לא מסוגלת לתפוס. התוצאה הייתה מסחררת: תוך 6 חודשים בלבד חשף המודל 303 גאוגליפים חדשים לגמרי, מספר שכמעט הכפיל את הקטלוג שנאסף בעמל רב ובמאמץ אנושי מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת. "המודל אפשר לנו למפות את התפוצה של הגאוגליפים בצורה מהירה ומדויקת הרבה יותר", סיפר ד"ר סקאי לסוכנות הידיעות הצרפתית AFP.
הגילויים החדשים האלה מספרים סיפור שונה במקצת מזה שהיכרנו עד כה. הדמויות הגדולות והמפורסמות, הקוף, הקוליברי, הלווייתן, נועדו ככל הנראה להיראות דווקא מלמעלה, מגובה הציפורים. לעומת זאת, מסביר ג'וני איסלה, הארכיאולוג הראשי של פרו העוסק בחקר האתר, הצורות החדשות שהתגלו קטנות בהרבה, רק 3-7 מטר רוחב והן מתארות סצנות פשוטות ויומיומיות הרבה יותר: דמויות אדם, למות דמויי גמל, ולצדן גם תיאורים קשים יותר לעיכול, שקשורים ככל הנראה במנהגים טקסיים אכזריים של אותה תקופה קדומה.
האתר, שהוכר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו כבר משנת 1994, לא נשאר חסין מפני פגעי הזמן והאדם גם יחד. לאורך השנים נגרמו לו נזקים חוזרים ונשנים כתוצאה מפעילות אנושית באזור, ובהם מקרים לא מעטים שבהם כלי רכב חרגו מהנתיבים המורשים ופגעו בגאוגליפים עצמם. אבל בזכות המחקר הבלתי פוסק, ממשיך המדבר הפרואני לחשוף עוד ועוד פיסות מתוך חידה שהחלה להיכתב, כך לפי המדע, לפני כאלפיים שנה בקירוב, ושעדיין, מסתבר, לא נאמרה בה המילה האחרונה.
תגובות
היו הראשונים להגיב!