78 שנה למצור על הרובע היהודי, שבט תש'״ח
בחורף תש'״ח, בעוד רוב יהודי ירושלים חגגו את ט'״ו בשבט בשכונות העיר החדשה, חיו כ-1,700 יהודים בתוך חומות העיר העתיקה חיים של מצור ומצוקה. הרובע היהודי, שהצטמצם עד כדי 70 דונם בלבד, היה מנותק מהעיר החדשה מאז חודש טבת תש"ח, דצמבר 1947. די היה לערבים לסגור את שער יפו ושער ציון כדי לחסום לחלוטין את המעבר מהרובע לעיר החדשה. 200 מטר של סמטאות צרות הפרידו בין הרובע לשערים, והיוו כשלעצמן מחסום ומלכודת.
האוכלוסייה שנותרה ברובע הייתה אוכלוסיית עוני טיפוסית, דלת אמצעים, עם מספר גדול יחסית של קשישים, הרבה ילדים ומיעוט יחסי של אוכלוסייה בגילאי הביניים. גלי העלייה שפקדו את העיר החדשה בתקופת המנדאט כמעט שלא הגיעו לרובע. אלה שנותרו היו בעיקר משפחות ותיקות שלא היה להן לאן ללכת, ותושבים שראו בעיר העתיקה את ביתם הרוחני.
הבריטים, שנכנסו לרובע בכ״'ט בכסלו -12 בדצמבר 1947, הסכימו ללוות שיירת אספקה דרך שער ציון פעמיים בשבוע. אך התנאים היו מגבילים: חיפוש אחר נשק ותחמושת, איסור כניסה למעט תושבי הרובע ובעלי תפקידים חיוניים. במהלך השבועות הבאים ניצלו כ-500 יהודים את הצעת הבריטים לעזוב את הרובע, אך רובם נשארו, חלקם מתוך אמונה, חלקם מחוסר ברירה.
באדר א', פברואר 1948 מונה אברהם הלפרין למפקד הרובע. הלפרין, שהכיר את הרובע מתקופת מלחמת העולם השנייה, הצליח לעצור את הנטישה. הוא הכניס סדר לחיים: הנהיג סדר יום קפדני שכלל לימודים, אימונים וסיורים, ייסד את ״מועדון המגן״ לפעולות תרבותיות, הכין עמדות ומעברים חלופיים, והקים ועדות שיכון, עבודה, עזרה ראשונה ומזון. הוא אף הצליח לארגן נשק באמצעות קנייה מהבריטים ומהערבים.
הרב חזן והקרב על בתי הכנסת
בלב המצור עמד רבי בן ציון מרדכי חזן, רב הרובע וראש ישיבת פורת יוסף. הרב חזן, שידע ערבית היטב, היה דמות מרכזית בחיי הרובע והפך לגיבור בשעת המבחן. כאשר הגיעו הימים האחרונים של הרובע והמצב הפך נואש, היה הרב חזן זה שהתנדב יחד עם הרב ישראל זאב מינצברג לצאת עם דגל לבן לשטח הערבי.
הרב מינצברג סיפר על אותם רגעים: "התנדבנו, רבי בן ציון חזן ואני, לצאת עם דגל לבן לשטח הערבי. כשהגענו לעמדה הקיצונית, ליד בתי המחסה, לא הרשו לנו בחורי ההגנה לעבור. חזרנו אל המפקד, והוא הלך איתנו, ואז יצאנו לשטח ההפקר. נפנפנו כמה וכמה פעמים בדגל הלבן, אך היריות לא פסקו. רבי בן ציון חזן ידע ערבית היטב. הוא צעק אליהם בקול, עד ששמעו והפסיקו לירות".
במהלך המשא ומתן עם מפקד הלגיון הערבי עבדאללה א-תל, גילה הרב חזן אומץ לב יוצא דופן. הרב מינצברג סיפר: "רבי בן ציון חזן סיפר לי בלחש ששמע אותו אומר לקציניו שהכנופיות הערביות שלחמו בסמוך לשער שכם עומדות בתוקף על הדרישה לשחוט את כולם. א-תל עצמו לא הסכים לכך". הרב חזן הכיר בין קציני הלגיון רבים שבאו, בימי המאורעות, כחיילים בריטים, לבניין פורת יוסף כדי להגן עליו מפני הערבים, והיכרות זו עזרה בשעת המשבר.
המאבק על בתי הכנסת העתיקים היה מרכזי בחיי הרובע. בית הכנסת תפארת ישראל, המכונה "ניסן בק", נפל ב־20 במאי. הערבים כבשו את הבניין אך הופתעו במתקפת נגד של עשרות מגינים. בקרב קצר מטווחים קצרים, כולל שימוש בכידונים, הונסו הערבים והשאירו 10 הרוגים. אך בחסות החשיכה הניחו הערבים פצצה והבניין נהרס.
יום אחרי כן, ב־27 במאי, בל"ג בעומר, חרב בית הכנסת השני, "החורבה" המפואר, שעמד משנת תרכ"ב, 1862 והתנשא לגובה 25 מטר. הערבים הצמידו 200 קילוגרם חומר נפץ לכיפה ובשעה 18:00 פוצצו אותה. "ה'חורבה', חרבה", שידרו מגיני הרובע במרירות. הרבנית פועה שטיינר, שהייתה ילדה, סיפרה: "ה'חורבה', בית הכנסת שלנו, חלק מעצמי מת… ה'חורבה' שלנו חרבה ואיננה".
ילדי הרובע: גבורה תחת אש צלפים
הילדים ברובע שימשו כקשרים בין העמדות, טענו מחסניות וסייעו בכל משימה נדרשת. בהיעדר רשת טלפונים, הקשר ממרבית העמדות נוהל באמצעות רצים, רובם נערים שהסתכנו בחייהם בכל רגע.
סיפורו של ניסים גיני, ילד ירושלמי שנולד ב-1937 או 1938, מסמל את גבורתם של ילדי הרובע היהודי. אחיו נתן סיפר על ארוחתו האחרונה: "יומיים לפני הכניעה, ביום רביעי, ירד ניסים מהעמדה הביתה לאכול ארוחת צהריים עם אמא. אמא פתחה קופסת שימורים, וניסים אמר שהוא מרגיש שזוהי הארוחה האחרונה שהם אוכלים יחד. כשנקרא לחזור לעמדה ואמא התנגדה בגלל היריות, ניסים אמר: 'מה את רוצה, שאני אשב בבית ואחרים ימותו?' והלך".
ניסים עמד בעמדת "שער השמים" כאשר צלף ירדני הכניס לו כדור לתוך הגרון. הוא פונה לבית החולים שם התנדבה אחותו חיה בת 13, שסיפרה: "לא היה מה לטפל בו. חבשו אותו, אבל לא היה מה להציל. הוא איבד המון דם ולא היו מנות דם לתת". ניסים גיני, שנהרג בי״'ח באייר ה׳תש'״ח (27 במאי 1948) בהיותו בן עשר בערך, נותר החלל הצעיר ביותר במערכות ישראל.
חיי היומיום במצור היו קשים במיוחד לילדים. ככל שהמצור התהדק, המזון אזל. משפחות חילקו את המעט שנותר, והילדים למדו לחיות עם רעב מתמיד. הילדים הפכו לחלק בלתי נפרד ממערך ההגנה על הרובע, והבשילו מוקדם מדי.
גם הנערות תרמו תרומה עצומה. אסתר קיילנגולד, נערה בת 22 ילידת לונדון, שימשה כקשרית ונהרגה מפיצוץ תוך כדי תנועה בין העמדות בכ' אייר -29 במאי 1948. במכתבה האחרון להוריה כתבה: "נלחמנו למען המטרה הגדולה והנאצלת מכל, הקב"ה עמנו… אני אהיה רק אחת מרבים שנפלו קרבן".
ביום שישי, י"ט אייר, 28 במאי 1948, נחתם הסכם הכניעה. באותו ערב שבת, לאור הלהבה הגדולה שעלתה מבתי הרובע היהודי, עברו מאות זקנים, נשים וילדים את שער ציון. כך תם למשך 19 שנה היישוב היהודי בעיר העתיקה של ירושלים, עד שחרור הרובע היהודי במלחמת ששת הימים.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!