150,000 חיילים ממוצא יהודי בצבא הנאצי: הטרגדיה שההיסטוריה שכחה
בעיתון הברלינאי הנחשב ברלינר טאגבלאט, בסוף שנות ה-30, הופיעה תמונה מרשימה: חייל גרמני צעיר, בלונדיני בעל עיניים כחולות, במדים מצוחצחים. הכיתוב מתחת לתמונה הכריז בגאווה: "החייל הגרמני האידיאלי". התצלום הפך לכרזת גיוס פופולרית והופץ ברחבי גרמניה. הצעיר במדים היה הדוגמה המושלמת למה שהנאצים ראו כ"גזע הארי העליון".
רק שהיה כאן פרט אחד קטן שהפריע למכונת התעמולה הנאצית. ורנר גולדברג, החייל האידיאלי שבתמונה, היה חצי יהודי. אביו גדל כחבר בקהילה היהודית בקניגסברג, והמיר את דתו רח"ל רק בכדי להתחתן עם אמו של ורנר. לפי חוקי נירנברג מ-1935, שיצרו סיווג מדויק של "טוהר הדם" הגרמני, גולדברג היה 'מישלינג' מדרגה ראשונה, בן תערובת.
הסיפור של גולדברג אינו חריג. הוא רק דוגמה אחת מתוך תופעה מדהימה שנשכחה כמעט לחלוטין מספרי ההיסטוריה: עשרות אלפי גברים שהוגדרו על פי חוקי נירנברג כבעלי מוצא יהודי חלקי שירתו בוורמאכט במהלך מלחמת העולם השנייה. בין המישלינגים היו גנרלים וקצינים בכירים. חלקם גם קיבלו עיטורי כבוד גבוהים.
איך זה בכלל אפשרי? איך יהודים, אפילו חצי יהודים, בנים לאבא יהודי, יכלו ללחום עבור משטר שהשמדת העם היהודי הייתה אחת ממטרותיו המרכזיות? התשובה לשאלה זו מורכבת ומטרידה. היא משלבת פטריוטיזם עיוור, הישרדות נואשת, הכחשה עמוקה, ומערכת חוקים נאצית מבולבלת שיצרה קטגוריות "גזעיות" שלא היה להן שום בסיס במציאות.
ההיסטוריון האמריקאי בריאן מארק ריג, שחקר את התופעה במשך שנים רבות, נסע ברחבי אירופה בשנות ה-90 וראיין מאות מאותם חיילים לשעבר. ממחקרו של ריג עולה תמונה מורכבת ומדהימה של אנשים שנקרעו בין שתי זהויות, בין שני עולמות, ובסופו של דבר לא השתייכו לאף אחד מהם.
המדיניות הנאצית כלפי המישלינג הייתה, במילותיו של ריג, "לא עקבית, אמביוולנטית וסותרת" לאורך כל המלחמה. גרמניה הנאצית הייתה זקוקה לחיילים. המלחמה שהיטלר תכנן דרשה כוח אדם עצום, והמישלינג היו מאגר חשוב של חיילים פוטנציאליים שלא קל היה לוותר עליו.
פטריוטיזם, הישרדות והכחשה
רוב המישלינג לא ראו את עצמם כיהודים כלל. מרביתם גדלו כגויים גמורים וחלקם אף היו אנטישמיים מאוד. הם העדיפו לחשוב על עצמם כחלק מהמרקם הגרמני כולו. שפתם, תרבותם, הקשרים החברתיים והחינוך שלהם היו גרמניים לחלוטין. היסטורית, אחת הדרכים ליהודים להוכיח את עצמם כגרמנים יותר מאשר יהודים הייתה להילחם עבור המולדת. יהודים רבים שירתו בצבאות גרמניה ואוסטריה במלחמת העולם הראשונה, ועשרות אלפים מתו באותו סכסוך והקריבו את חייהם למען הקיסר והקיסרות.
הלמוט קרוגר, חצי-יהודי ששרד את המלחמה, תיאר את המניע שלו במילים ברורות:
"נאבקתי במשך 12 שנה לשכנע את הנאצים שאני לא יהודי אלא פטריוט גרמני נאמן. לא היה לי מעולם שום קשר ליהדותה של אימי. נולדתי גרמני וגדלתי כנוצרי. אני לא אוהב להיקרא יהודי, לא בגלל שאני אנטישמי, אלא בגלל שאני לא מרגיש יהודי"
הלמוט קרוגר
דעתו של קרוגר הייתה נפוצה בקרב מישלינג רבים.
מישלינג אחד כתב לסבתו: "האם את לא מבינה כמה אני מושרש בגרמניה בכל ישותי? חיי היו עצובים מאוד בלי מולדתי, בלי האמנות הגרמנית הנפלאה, בלי האמונה בעבר העוצמתי של גרמניה ובעתיד העוצמתי שמחכה לגרמניה". מילים אלו משקפות את הזהות הגרמנית העמוקה שחשו רבים מהמישלינג.
אבל היו גם מניעים אחרים, פחות אידיאולוגיים ויותר מעשיים. החוקר יעקב בנקה מציין: "הביטחון שהשירות, ובמיוחד מסירות למופת בוורמאכט, הציעו למישלינג יכול היה לנוע מהגנה מפני אפליה אנטישמית דרך המדינה הנאצית ועד להבטחת הישרדות גרידא. מעבר לזה, מחויבות כזו לקהילה הלאומית יכלה להיות בעלת השפעות מקלות או מצילות חיים על קרובי משפחה של מישלינג".
באופן פרדוקסלי, אחד המקומות הבטוחים ביותר ליהודי בגרמניה של היטלר היה דווקא בצבא, בוורמאכט, בקריגסמרינה (חיל הים) או בלופטוואפה (חיל האוויר), לפחות עד שהמלחמה החלה להסתובב נגד גרמניה. לבישת המדים הייתה כמו להחליק שריון או גלימת אי-נראות.
שלושה אחים בני תערובת הצטרפו לצבא כדי להציל את אימם היהודייה, שאביהם הגרמני הארי התגרש ממנה כי הייתה יהודייה והוא חשש שיאבד את עסקו. אונטרופיציר (סמל) גינתר שפלר קיווה שכל עוד אחד מהם משרת בוורמאכט, הגסטפו ישאיר את אימם בשקט. הלנה, האם, אכן שרדה את המלחמה. באמצעות הוכחת עצמם כחיילים חזקים ובעלי ערך לעם הגרמני, שלושת האחים הצליחו להציל את אמם.
החייל הלמוט קרוגר, שאמו הייתה יהודייה, עשה כל שביכולתו להוכיח את נאמנותו לגרמניה על ידי הצגת אומץ בקרב. הוא זכה בצלב הברזל מדרגה שנייה, צלב הברזל מדרגה ראשונה, ואות הפציעה בזהב. אחיו, ריינהרדט, טען שהוא היה חייל אמיץ רק בגלל שהוא היה מישלינג שחשש להיקרא "יהודי פחדן". מה שאירוני זה שקרוגר הצהיר שאילולא אימו היהודייה הוא היה מצטרף למפלגה הנאצית ול-SS.
באפריל 1940 יצאה הוראה לטהר את הצבא מכל דם יהודי. יהודים וחצאי-יהודים, נאמר למישלינג להתייצב. רבים עשו זאת. חלק מהמפקדים אמרו לחייליהם היהודים להישאר שקטים ולהמשיך כרגיל. הקצינים רצו את אנשיהם הטובים והמנוסים לקראת הפלישות הקרובות למערב ולצפון אירופה.
סגן אחד, חבר במפלגה הנאצית ובפלוגות הסער, שניסה ללא הצלחה להציל את אחד מחייליו החצי-יהודיים, לא האמין שהוורמאכט יסלק איש עם צלב ברזל מטעמים גזעיים. חלק מהחיילים היהודים שנאלצו לעזוב זכו למסיבות פרידה, וחבריהם ציינו בקנאה שהם "בני מזל" שיוצאים מזה. אולם חייל אחד ראה את העתיד בצבעים אפלים יותר, הוא ידע היטב את העתיד שמצפה לו עם גירושו, מחנות עבודה ומחנות ריכוז.
ההשלכות הקשות של חלק מההודאות בדם יהודי היו מיידיות יותר: מפקד אחד, זועם על כך שדרגותיו הוכתמו ושהוא עצמו הוטעה, שלף את אקדחו וירה בחייל היהודי למוות על המקום.
כשהיטלר הפך יהודים לאריים בחתימה
מעמד המישלינג הגביל מאוד את הניידות החברתית והצבאית בגרמניה הנאצית. המישלינג, בשיתוף משפחותיהם, ביקשו לשנות את הסיווג הרשמי שלהם, הם רצו להיות מוכרים כגרמנים. אחת השיטות הייתה להשיג פטורים משפטיים שניתנו על ידי פקידים גרמניים, סובלנות למעמד המישלינג שלהם בגלל שירותם המיוחד ותועלתם לרייך. הפתרון המשפטי המבוקש ביותר היה סקירה משפטית וקביעה של דם טהור, ללא "זיהום גזעי" בדם יהודי, מה שכונה אז: הדויטשבלוטיגקייטסרקלארונג.
הרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה, אמר שהוא זה שהחליט מי הוא יהודי ומי לא. אבל במציאות, ההחלטה מי בסופו של דבר היה יהודי יכלה להינתן רק על ידי הצורר היטלר. היטלר בדק כל מקרה באופן אישי. עם הדויטשבלוטיגקייטסרקלארונג, מישלינג שסווגו בעבר טוהרו מכל "זיהום יהודי". הם יכלו ואכן התקדמו לתפקידים מנהליים וצבאיים גבוהים.
המקרה המפורסם ביותר של "אריזציה" היה של שר התעופה פילד-מרשל ארהרד מילך. ב-1933, קלרה מילך הלכה לחתנה, פריץ היינריך הרמן, ראש משטרת האגן ומאוחר יותר גנרל באס-אס, ונתנה לו תצהיר שקבע שדודה המנוח, קרל בראואר הוא אביהם של ששת ילדיה. לאחר שהלשנה על מילך הגיעה לגרינג, גרינג לקח את התצהיר של אם מילך להיטלר.
ב-1935, היטלר קיבל את עדות האם והורה לגרינג לבקש מד"ר קורט מאייר, ראש לשכת הרייך למחקר גנאלוגי, להשלים את הניירת. ב-7 באוגוסט 1935, גרינג כתב למאייר לשנות את אביו של מילך במסמכיו ולהנפיק לו ניירות המאשרים את מוצאו הארי הטהור. מילך הפך לפילדמרשל שניהל את הלופטוואפה, אחראי על תכנון, ייצור ואסטרטגיה. בתו של מילך הייתה נשואה לגנרל אס אס.
באופן אירוני, ריג מציין מאוחר יותר שהיה חשד שגם אמו של מילך הייתה יהודייה, מה שהופך את שר התעופה ליהודי מלא. לפי מחקרו של ריג, מישלינג רבים נקטו באסטרטגיות דומות כדי להסתיר את מוצאם. וחלק מהמישלינג הצליחו להיות מוכרזים כבעלי דם גרמני טהור.
מתוך כ-150,000 המישלינג, חצי-יהודים ורבע-יהודים, בצבאות הנאצים, רובם לא התקדמו לדרגות קצונה. אבל אלה שהצליחו להשיג את הדויטשבלוטיגקייטסרקלארונג הגיעו לדרגות מרשימות: 2 פילדמרשלים, 15 גנרלים (2 גנרלים אוברסט בעלי 4 כוכבים, 8 לוטננט גנרלים, 5 מייג'ור גנרלים).
מקרה מיוחד היה של אמיל מוריס, שען מקצוען ומקורב מוקדם של היטלר. הקשר האישי ביניהם החל ב-1919 כששניהם היו חברים במפלגת הפועלים הגרמנית. מוריס הצטרף רשמית למפלגה ב-1 בדצמבר 1919 ומספר החבר שלו היה 594. עם הקמת האֶס-אָה ב-1920, מוריס הפך למפקד הראשון של האס אה. ביולי 1921 הוא הפך לנהג האישי של היטלר.
לאחר שחרור היטלר מהכלא ב-1925, הוא הורה על הקמת יחידת שומרי ראש חדשה, היחידה הורחבה לרמה ארצית ושמה שונה בסופו של דבר לאס-אס ב-9 בנובמבר. היטלר הפך לחבר אס-אס מס' 1 ואמיל מוריס הפך לחבר מס' 2.
אולם כאשר היינריך הימלר הפך למפקד האס אס, הוא ערך מחקר וגילה את המוצא היהודי של מוריס. מוריס גורש מהאס אס ומהמעגל הפנימי של היטלר, והצטרף ללופטוואפה. למרות המוצא היהודי, מוריס זכה למעמד של "ארי כבוד" מהיטלר.
ב-1944, היטלר חתם על הצהרות עבור 77 קצינים בכירים בוורמאכט שהיו ממוצא יהודי מעורב או נשואים ליהודייה, וקבע שהם בעלי דם גרמני. 77 הקצינים שוחררו מהוורמאכט מאוחר יותר באותה שנה בעקבות מזימת ה-20 ביולי של ניסיון ההתנקשות בהיטלר.
בנובמבר 1944, המפקדה העליונה של הצבא הורתה שכל החצאי-יהודים שעדיין בוורמאכט יגורשו ויסודרו סידורים למעצרם על ידי הגסטפו. למזלם של המישלינג, המלחמה הסתיימה בתבוסת גרמניה. היטלר תכנן להשמיד אותם, לטהר לחלוטין את קו הדם הגרמני לאחר ניצחון גרמני. המישלינג ששרדו חזרו הביתה.
לאחר המלחמה, מישלינג רבים ניסו ללמוד על מוצאם היהודי. חלקם התגיירו, רבים ביקרו בישראל, ואף היו כאלה שהיגרו לישראל ושירתו בצבא הישראלי. מחקרו של ריג מתעד עשרות סיפורים כאלה של מישלינג שחיפשו את זהותם היהודית לאחר שנים של הכחשה והסתרה.
ורנר גולדברג, "החייל הגרמני האידיאלי", גורש מהצבא ב-1940 בעקבות צו היטלר. הוא חזר למקום עבודתו הקודם. אביו של גולדברג, שהיה יהודי, הועבר על ידי הגסטפו לבית חולים יהודי ששימש למעשה ככלא וכמרכז שילוח לאושוויץ. גולדברג הצליח לחלץ את אביו במעשה אומץ יוצא דופן שהציל את חייו. גולדברג ואביו שרדו את המלחמה.
לאחר המלחמה, גולדברג היה פעיל בפוליטיקה המקומית בברלין במשך עשרות שנים. גולדברג נפטר בברלין בשנת 2004, בגיל מבוגר.
תגובות (2)
1. הנתון של 150,000 חיילים הוא הערכה סטטיסטית של ההיסטוריון פרופ' בריאן מארק ריג, אך הוא שנוי במחלוקת עזה בקרב היסטוריונים אחרים (כמו יהודה באואר וכריסטופר בראונניג). חשוב להבין שרובם המכריע של האנשים הללו היו "מישלינגה" (בני תערובת) מדרגה שנייה (סבא אחד יהודי), שעל פי חוקי נירנברג נחשבו לגרמנים כמעט לכל דבר ועניין (למעט מגבלות קידום מסוימות). אולם מספר היהודים (לפי ההלכה או המשטר) היה קטן בהרבה, והמאמר מערבב לפעמים בין ''יהודי חלקי'' ל''יהודי''.