המכתב הנואש שהפך את הירושימה ונגסאקי לאפר רדיואקטיבי
בקיץ 1939 עמד אלברט איינשטיין, האיש שחידד את חוקי הטבע כמו יהלומן מלטש אבן יקרה, מול דילמה שחירפה את נשמתו. עמיתיו המדענים שברחו מאירופה הבוערת, הגיעו אליו בידיעה מטרידה: הגרמנים עובדים על נשק שיכול להפוך ערים שלמות לאפר תוך שניות ספורות. איינשטיין, שכל חייו האמין שהמדע נועד לטובת האדם, הבין שעליו לבחור בין שתי ברירות רעות, לתת לנאצים לפתח את הנשק הנורא הזה לבד, או לעזור לאמריקאים להקדים אותם במירוץ אל התהום.
ב-2 באוגוסט 1939 חתם איינשטיין על מכתב לנשיא רוזוולט שהיה קצר, מדויק ומטריד כמו גזר דין. "גרמניה עצרה מכירת אורניום מהמכרות שבצ'כוסלובקיה שכבשה", כתב, "ואולי יש לכך סיבה עמוקה יותר". המשמעות הייתה ברורה: הרייך השלישי מתכונן לבנות נשק גרעיני. המכתב, שהכיל רק שלושה עמודים, יזם את הפרויקט הסודי ביותר בהיסטוריה האנושית, פרויקט מנהטן. כשהנשיא הבין את חומרת המצב, הוא הקציב 6,000 דולר לחקר אפשרות ייצור הנשק. איינשטיין לא שיער שתוך שש שנים יגדל הפרויקט ל-2 מיליארד דולר ויעסיק 130,000 עובדים ברחבי אמריקה.
כאשר ארצות הברית נכנסה למלחמת העולם השנייה, הפרויקט עבר לשליטה צבאית מוחלטת תחת פיקודו של הגנרל לסלי גרובס, איש קשוח שזה עתה סיים לבנות את הפנטגון. גרובס בחר בפיזיקאי רוברט אופנהיימר לעמוד בראש המעבדה המדעית בלוס אלאמוס, ניו מקסיקו. שם, על מישור מבודד 55 קילומטר צפונית לסנטה פה, התכנסו גאוני המדע מכל העולם למשימה שאיש מהם לא האמין שתתבצע אי פעם, לרתום את הכוח הטמון בליבת האטום ולהפוך אותו לנשק. במתקנים ענקיים באוק רידג' ובהנפורד הופרד אורניום-235 ויוצר פלוטוניום באמצעים שדרשו כמויות עצומות של חשמל וחומרי גלם. ב-2 בדצמבר 1942, מתחת ליציעי אצטדיון הפוטבול באוניברסיטת שיקגו, יצר אנריקו פרמי את תגובת השרשרת הגרעינית המלאכותית הראשונה בהיסטוריה. הכור הקטן הוכיח לראשונה שהעיקרון עובד. הדרך לפצצת האטום הייתה פתוחה.
כשהשמיים התבקעו מעל הירושימה ונגסאקי
ב-16 ביולי 1945, בשעה 5:30 בבוקר, התפוצץ מכשיר הגרעין הראשון במדבר ניו מקסיקו במבחן שנקרא "טריניטי". הפצצה הועלתה לראש מגדל פלדה בגובה 30 מטר, ותוך שניה אחת נוצר כדור אש שהתרחב במהירות פנטסטית. הטמפרטורה בנקודת הפיצוץ הגיעה למיליון מעלות צלזיוס, המגדל התאדה לחלוטין, ומשטח המדבר שמסביב התמזג לזכוכית רדיואקטיבית. אופנהיימר, שצפה בפיצוץ, טען מאוחר יותר שחשב על פסוק מהבהגוואד גיטה: "עכשיו הפכתי למוות, משמיד עולמות". הנשיא טרומן, שקיבל דיווח על ההצלחה בוועידת פוטסדאם, הבין שבידיו נשק שיכול לשנות את גורל המלחמה. ההחלטה להשתמש בו נגד יפן כבר הייתה ברורה.
ב-6 באוגוסט 1945, בשעה 8:15 בבוקר, הטיל מפציץ B-29 בשם "אנולה גיי" פצצת אורניום על הירושימה. הפצצה "ילד קטן" התפוצצה בגובה 580 מטר מעל מרכז העיר בעוצמה של 15,000 טון TNT. ניצולים תיארו כיצד ראו נקודה שחורה בשמיים שהתפוצצה לכדור אור מסנוור, ואיך משב רוח חמה פגע בפניהם כמו פתיחת דלת תנור ענק. הטמפרטורה בנקודת הפיצוץ הגיעה למעל מיליון מעלות, והקרקע ליד נקודת האפס התחממה ל-3,000-4,000 מעלות. שטח של 12 קילומטר רבוע נמחק מהמפה, ומתוך 350,000 תושבי העיר נהרגו 70,000 באופן מיידי. עד סוף השנה מניין ההרוגים עבר את 140,000. שלושה ימים מאוחר יותר, ב-9 באוגוסט, הוטלה פצצה שנייה על נגסאקי שהרגה 40,000 איש באופן מיידי ועוד 30,000 עד סוף השנה.
ההחלטה להשתמש בפצצות האטום התקבלה כבר במאי 1945, כאשר הוועדה הזמנית בראשות שר המלחמה סטימסון המליצה על שימוש מהיר בפצצה נגד יעדים צבאיים מוקפי אזורים מיושבים, ללא אזהרה מוקדמת. ב-24 ביולי 1945 חתם הגנרל תומס הנדי על הנחיה שהורתה על השימוש בנשק אטומי נגד ארבעה יעדים אפשריים. אך קבוצת מדענים בפרויקט מנהטן, בהנהגת ליאו סילארד, התנגדה בחריפות והמליצה על הדגמה במדבר במקום תקיפה ישירה. אופנהיימר ואחרים דחו את ההצעה. טרומן, פוליטיקאי שהעריך החלטיות והניסיון שלו כמפקד ארטילריה במלחמת העולם הראשונה השפיע על חשיבתו, כבר היה מחליט. הוא ידע שעליו לקבל החלטה קשה שתשפיע על גורל האנושות, ובחר בדרך שלדעתו תחסוך חיי אמריקאים ותסיים את המלחמה מהר יותר.
כשהעולם גילה מה עושה קרינה לבני אדם
כשהעשן התפזר מעל הירושימה, התגלה נוף שאין לתארו במילים. אך הסבל לא הסתיים עם הפיצוץ. בשבועות שלאחר מכן, אנשים שנראו בריאים החלו לחלות במחלה מסתורית. שערם נשר, הם סבלו משלשולים וקיא עזים, מדימום בחניכיים ובאף, וכתמים סגולים שכונו "כתמי המוות" הופיעו על גופם. חום גבוה במיוחד פקד רבים, ופצעים נדבקו בזבובים וברימות בצורה מסיבית. אלה היו תסמיני מחלת הקרינה, תופעה שהמתכננים האמריקאים כמעט ולא הבינו. בימים שלאחר ההפצצות, מדענים אמריקאים החלו לזהות את הסכנה, אך הגנרל גרובס דחה את הדיווחים המוקדמים על נזקי קרינה ואמר שמדובר ב"תעמולה יפנית".
הסבל ארוך הטווח היה נורא עוד יותר. ניצולים רבים פיתחו צלקות קלואידיות נרחבות, צלקות בולטות ומעוותות, שגרמו להם לסבל חברתי עצום. נשים ניצולות סבלו מדימומים מסיביים בלידות שנים מאוחר יותר. השפעות הקרינה ארוכות הטווח כללו סרטן מסוגים שונים, כבד, מעי גס, בלוטת התריס, ריאות, לוקמיה, אנמיה כרונית, בעיות לב וכליות, קטרקט ובעיות בעצמות. ב-1946 הקימה ארצות הברית את הוועדה לחקר נפגעי הפצצה האטומית, אך המטרה היחידה שלה הייתה מחקר, לא טיפול רפואי. ניצולים רבים תיארו שהם הגיעו בציפייה לטיפול, אך עברו בדיקות מחקריות בלבד ונשלחו הביתה ללא עזרה.
ב-1975 הוקם מוסד המחקר לחקר השפעות הקרינה, הממומן באופן שווה על ידי ממשלות יפן וארצות הברית. המחקר כלל 200,000 משתתפים, מתוכם יותר מ-40% עדיין חיים כיום. הממצאים היו מדהימים: כמעט מחצית ממקרי המוות מלוקמיה וכ-10% ממקרי הסרטן המוצק מיוחסים לחשיפה לקרינה גרעינית. בקרב מי שנחשפו למינון גבוה של קרינה, מעל 1 גריי, 86% ממקרי המוות מלוקמיה ו-48% ממקרי הסרטן המוצק מיוחסים ישירות לקרינה. המחקר גילה שהסיכון לסרטן מוצק מראה עלייה הדרגתית המתחילה מספר שנים לאחר ההפצצות ונמשכת לאורך כל החיים. התגובה למינון היא לינארית, ככל שהמינון גבוה יותר, כך הסיכון גדול יותר, ללא סף מינימלי. נשים נמצאו רגישות יותר: הסיכון לסרטן מוצק גבוה בכ-50% אצל נשים לעומת גברים. תוחלת החיים החציונית ירדה בקצב של 1.3 שנים לכל גריי של קרינה. השפעה מזעזעת במיוחד נמצאה בקרב נשים הרות שנחשפו לקרינה, אלה שהיו בשלב מוקדם ילדו ילדים עם ירידה ממוצעת של 25 נקודות IQ ב-1 גריי של קרינה.
למעלה משמונה עשורים לאחר הפצצות האטום, הוויכוח על הצדקתן עדיין משתולל. השאלה פשוטה לכאורה אך מורכבת להפליא: האם השימוש בנשק הגרעיני היה הכרחי כדי לסיים את המלחמה? העולם שנוצר ב-6 באוגוסט 1945 היה עולם שבו האנושות מחזיקה ביכולת להשמיד את עצמה לחלוטין. שמונים שנה מאוחר יותר, השאלה אינה רק האם ההפצצות היו מוצדקות, אלא כיצד נוודא שמה שקרה בהירושימה ובנגסאקי לא יקרה שוב לעולם.
תגובות (1)