ביר טוויל: שטח ההפקר שאף מדינה לא רוצה
תארו לעצמכם קו גבול שצייר פקיד בריטי על מפה לפני יותר ממאה שנה, ומאז אף אחד לא טרח לתקן אותו. זה בדיוק המצב של ביר טוויל, שטח מדברי בצורת טרפז ששוכן על הגבול שבין מצרים לסודן, בלב מדבר נוביה הצחיח והחם. גודלו 2,060 קמ״ר, אין בו קו חוף, אין נהר, ואין אפילו טיפת מים אחת מעל פני הקרקע. השם "ביר טוויל" פירושו בערבית "באר ארוכה", רמז לכך שפעם היה כאן משהו חשוב יותר ממה שרואים היום.
אז למה בכלל מדברים על פיסת חול נטושה כזו? כי היא הפכה למקום שכל מי ששומע עליו נשאב פנימה. המשפט הבינלאומי קורא לשטח כזה "טרה נוליוס", ובעברית פשוטה: אדמה שלא רשומה על שם אף אחד. יש בעולם רק מעט מאוד מקומות כאלה, וכמעט כולם נמצאים בשטחים קפואים וריקים בקטבים. ביר טוויל הוא היוצא מהכלל היחיד באמצע יבשה מיושבת, וזו כבר סיבה מספקת לתהות איך זה בכלל קרה.
הסיפור התחיל בשנת 1899, כשהבריטים שלטו גם על מצרים וגם על סודן. הם חתמו על הסכם שקבע את הגבול בין שתי המדינות בצורה טכנית וקרה, פשוט לפי קו רוחב ישר על המפה, בלי להתחשב במי שבאמת חי שם. שלוש שנים לאחר מכן, ב-1902, הבינו הבריטים שכדאי בכל זאת להתאים את הגבול לשימוש האמיתי של השבטים המקומיים. במחי יד אחת הועבר ביר טוויל לניהול מצרי, ואילו שטח שכן בשם משולש חלאיב, גדול פי עשרה ובעל גישה לים סוף, הועבר לסודן.
כשסודן קיבלה עצמאות ב-1956, שתי המדינות מצאו את עצמן בבלגן משפטי משעשע כמעט. מצרים רוצה את חלאיב השווה יותר, ולכן דווקא נאחזת בגבול הישן מ-1899, זה שמעביר את ביר טוויל לסודן. סודן, מצידה, רוצה גם היא את חלאיב, ולכן דבקה בגבול המאוחר מ-1902, זה שמעביר את ביר טוויל למצרים. במילים פשוטות: כל מדינה בוחרת את הגבול שנותן לה את הפרס הגדול, ומוותרת בשקט על הפרס הקטן. כך נשאר ביר טוויל בלי בעלים רשמי, כי אף אחת מהמדינות לא מוכנה לוותר על העמדה שמבטיחה לה את חלאיב.
כשחוואי אמריקאי מכריז ממלכה
ביוני 2014 הגיע לביר טוויל חוואי אמריקאי בשם ג'רמיה היטון, אחרי נסיעה מתישה של כ-14 שעות בין קניונים והרים משוננים. הסיפור מאחורי הנסיעה נשמע כמו אגדת ילדים: בתו הקטנה שאלה אותו אם היא יכולה להיות נסיכה אמיתית. היטון נעץ דגל בחול והכריז בפייסבוק על הקמת "ממלכת צפון סודן", עם עצמו כמלך ובתו כנסיכה. תוך ימים ספורים הפך הסיפור לכתבה שסוקרה ברשתות החדשות הגדולות בעולם, והיטון אף פתח קמפיין מימון וניהל מגעים למכירת זכויות הסיפור לחברת הפקה הוליוודית.
לא כולם התרגשו מהסיפור החמוד. גל תגובות זועם הציף את הרשתות, שהאשימו את היטון בהתנהגות שמזכירה תפיסת קרקעות מהעידן הקולוניאלי: מגיעים לשטח שלא שלכם, נועצים דגל ומכריזים על עצמכם שליטים, בלי לשאול את מי שבאמת חי שם. היטון עצמו הסביר שכוונתו הייתה משפחתית בלבד, ולא ניסיון לשלוט על אף אחד: "לא לקחתי אדמה ששייכת למדינה אחרת, ואני לא מחלץ משם שום משאב חוץ משמש וחול". גם שבט האבבדה, הבדואים שחיים באזור, לא התרשם במיוחד מהמחווה.
היטון לא היה הראשון וגם לא האחרון שניסה את מזלו. כבר ב-2010 הכריז אדם בשם ג'ורג' הנרי הראשון על "ממלכת ביר טוויל". אחריו הצטרף לאומן רוסי שהכריז ב-2015 על "ממלכת הארץ התיכונה", ואז הגיע ההרפתקן ההודי סויאש דיקסיט, שקרא לשטח בשנת 2017 "ממלכת דיקסיט". אף אחד מהם לא זכה להכרה רשמית מאף גוף בינלאומי, ובפועל כל ה"ממלכות" האלה נשארו רעיון על נייר, או ליתר דיוק, דגל בודד בלב מדבר.
התושבים האמיתיים של ביר טוויל
וכאן מגיע החלק המפתיע באמת. בשנת 2019 הובילה חברת תיירות בשם יאנג פיוניר טורס את הסיור המאורגן הראשון אי-פעם לביר טוויל. מה שגילו שם סתר לגמרי את התדמית של שטח נטוש וריק. מתברר שהשטח מיושב בפועל על ידי שבט האבבדה, בדואים דוברי ערבית שנודדים באזור כבר מאות שנים. לצידם פועלים כורי זהב, ולפי הדיווחים יש שם אפילו מחנה עבודה ועיירה קטנה עם חנויות ואוכל רחוב. אנשי השבט, שהופתעו מהופעת המשלחת, הבהירו מי הבעלים האמיתי של האדמה, מה שבטוח שלא מישהו שנועץ דגל בחול.
ניסיון לחזור ולבקר בשנת 2022 נכשל כישלון חרוץ. המשלחת שכבר יצאה לדרך קיבלה שיחת טלפון לוויין ובה נמסר ש"אמיר ביר טוויל" המקומי מתנגד לכניסתם ומאיים לירות בכל מי שיחצה את הגבול. מדריך סודני שנפגש עם אחד המשתתפים תיאר את המצב בפשטות: שבט האבבדה טוען בתוקף שהאדמה הזו שלו, ולמי שמחזיק ברובים יש את המילה האחרונה באזור הזה. גם ניסיון נוסף ב-2024 לא צלח: קבוצה של שמונה אנשים הגיעה עד 120 ק״מ מהמטרה, ונאלצה לחזור על עקבותיה בגלל חילוקי דעות בין מנהיגי השבט.
כיום, בגלל מלחמת האזרחים הנמשכת בסודן, גם סודן וגם ביר טוויל סגורים לתיירות, וקשה לדעת בוודאות מה קורה שם בפועל. מה שבטוח הוא שהאדמה המסומנת במפות הבינלאומיות כ"לא נתבעת" רחוקה מלהיות ריקה. יש בה בני אדם, יש בה חוקים לא כתובים, ויש בה גם רובים. שטח שאף מדינה מוכרת לא רוצה בו רשמית, אבל מי שבאמת נמצא שם דואג היטב שלא ישכחו למי הוא שייך.
תגובות
היו הראשונים להגיב!