השפל הגדול 1929: כיצד המשבר הכלכלי העולמי הוביל לעליית הנאציזם
ב-24 באוקטובר 1929, ביום שכונה "יום חמישי השחור", התרסקה הבורסה בניו יורק. כמעט 13 מיליון מניות נמכרו ביום אחד, ובמשך ימים ספורים איבדו משקיעים הון עצום. אולם ההתרסקות הייתה רק פתיחתה של קטסטרופה גלובלית. בין 1929 ל-1932 התוצר המקומי הגולמי העולמי ירד באופן דרמטי, בארצות הברית הוא התכווץ ב-30 אחוזים, והסחר הבינלאומי קרס באופן חד.
להתרסקות קדמה תקופה של שגשוג מטעה. שנות העשרים השואגות התאפיינו בצמיחה תעשייתית מרשימה, אך מתחת לפני השטח הצטברו בעיות מבניות חמורות. הבנקים היו כפופים לרגולציה מינימלית, מה שהוביל להלוואות רופפות ולחובות נרחבים. רווחים עצומים הושקעו בספקולציות בשוק המניות, ואי־השוויון בעושר גדל. כשההוצאות הצרכניות החלו לרדת ב-1929, הייצור התעשייתי התכווץ והאבטלה עלתה, אך ערכי המניות המשיכו לטפס, עד שהבועה התפוצצה.
ההשפעות היו הרסניות. עד 1933 הגיע שיעור האבטלה בארצות הברית ל-25 אחוזים, אחד מכל ארבעה עובדים היה מובטל. חקלאים רבים איבדו את אדמתם, ו-9,000 מתוך 25,000 הבנקים במדינה קרסו. תורי לחם ומטבחי תמחוי הפכו לסמל התקופה, ועיירות פחונים שכונו בציניות "הוברוויל", על שם הנשיא הרברט הובר, צצו בשולי הערים. בבריטניה זינקה האבטלה מ-10 אחוזים ב-1929 ליותר מ-23 אחוזים ב-1933. אך המדינה שנפגעה בצורה הקשה ביותר הייתה גרמניה.
גרמניה בשפל: מאבטלה המונית לעליית היטלר
כלכלת גרמניה הייתה שבירה במיוחד. המדינה הייתה כבולה בפיצויי מלחמת העולם הראשונה ותלויה בהלוואות אמריקאיות שמימנו את תשלומי הפיצויים והשקעות בתשתיות. כשההלוואות האמריקאיות התייבשו בעקבות המשבר הכלכלי, התפוקה התעשייתית הגרמנית קרסה. האבטלה זינקה מכ־1.8 מיליון איש ב־1929 ליותר מ־6 מיליון בסוף 1932, כ־30 אחוז מכוח העבודה. זה היה שיעור האבטלה הגבוה ביותר בקרב המעצמות הגדולות.
הממשלה הגרמנית, בראשות הקנצלר היינריך ברונינג, נקטה במדיניות צנע דרקונית. במקום להגדיל את ההוצאה הממשלתית כדי לעורר את הכלכלה, ברונינג קיצץ בשכר, במחירים ובהוצאות ציבוריות, מדיניות שתוארה כ״אורתודוקסיה כלכלית שנלקחה לקצוות התאבדותיים״. הוא חשש שהוצאות גבוהות יובילו לחזרת ההיפר־אינפלציה שפגעה בגרמניה ב־1923, כאשר כיכר לחם עלה 200 מיליארד מארק. אולם מדיניות הצנע רק החמירה את המשבר והגבירה את הייאוש.
באווירה זו של סבל כלכלי ותסכול פוליטי, המפלגה הנאצית של אדולף היטלר מצאה קרקע פורייה. ב־1928 זכו הנאצים רק ב־2.6 אחוז מהקולות וב־12 מושבים ברייכסטאג. אך ב־1930, לאחר שנה של משבר כלכלי מתעצם, הם זינקו ל־18.3 אחוז מהקולות ול־107 מושבים. ביולי 1932 הפכו הנאצים למפלגה הגדולה ביותר עם 37.3 אחוז מהקולות ו־230 מושבים. מחקר מקיף של כלכלנים אמריקאים מאשר: השפל הכלכלי היה הגורם המכריע בעליית הנאצים. ככל שהמשבר הכלכלי העמיק והאבטלה גדלה, כך עלתה התמיכה במפלגות קיצוניות.
כיצד המשבר הכלכלי הרס את הדמוקרטיה
המחקר מגלה תובנות מרתקות על התנאים שהובילו לעליית הקיצוניות. ראשית, שנה או שנתיים של משבר כלכלי אינן מספיקות כדי לגרום לעלייה משמעותית בתמיכה בקיצוניות, נדרשות תקופות ארוכות ועמוקות של ירידה כלכלית. מה שחשוב הוא הצמיחה המצטברת, לא רק המצב הכלכלי ברגע הבחירות. שנית, ההשפעה הייתה חזקה במיוחד במדינות עם היסטוריה דמוקרטית קצרה. במדינות שלא היו דמוקרטיות לפני 1914, כמו גרמניה, השפעת המשבר הכלכלי על ההצבעה הפשיסטית הייתה דרמטית פי כמה מאשר במדינות עם מסורת דמוקרטית ארוכה.
שלישית, במדינות שבהן מפלגות פשיסטיות כבר היו מיוצגות בפרלמנט לפני 1929, ההשפעה הייתה חזקה משמעותית. ירידה כלכלית בסדר גודל של זו שחוותה גרמניה בין 1928 ל־1932 קשורה לעלייה של 12.5 אחוזים בחלק הקולות הפשיסטי במדינות כאלה. רביעית, מבנה המערכת הבחירתית השפיע: סף בחירות גבוה יותר הפחית את נכונות הבוחרים לתמוך במפלגות קיצוניות, מכיוון שהקולות שלהם היו פחות סבירים להתורגם לייצוג פרלמנטרי.
בניגוד למפלגות ימין קיצוניות, מפלגות קומוניסטיות לא הרוויחו באופן שיטתי מהשפל הכלכלי. זה מפתיע, שכן אפשר היה לצפות שמשבר קפיטליסטי יחזק את השמאל הקיצוני. אולם הנתונים מראים שהקומוניסטים לא צברו תמיכה משמעותית בתקופה זו. ההסבר: הפשיזם הצליח לנצל את הפחד מקומוניזם ולהציג את עצמו כחלופה "לאומית" לסוציאליזם הבינלאומי. היטלר הבטיח "קרב על העבודה" ופתרון מהיר לאבטלה, תוך שימוש בתעמולה מתוחכמת שהתאימה מסרים שונים לקבוצות שונות: "לחם ועבודה" למעמד הפועלים, ערכים משפחתיים מסורתיים לנשים, והבטחות לשיקום כבוד גרמניה לכולם.
תגובות (1)