הפירמידות בבוסניה: תגלית מדעית או אחיזת עיניים גדולה
היה זה בסתיו של שנה קשה, בעיירה קטנה בגליציה שספגה מכה אחר מכה: מלחמת העולם הראשונה הרסה את בתיה, והרעב לא הרפה. יום אחד הגיע לעיירה סוחר נודד, ובפיו סיפור מדהים: מתחת לגבעה הישנה שבקצה העיירה, טען, טמון אוצר עתיק שהוטמן שם עוד לפני דורות רבים. אנשי העיירה, שלא ראו הרבה נחמה בשנים האחרונות, האמינו לו בשמחה. תוך ימים ספורים החלו כמה מהתושבים לחפור בגבעה בעצמם, בלי שום כלי מקצועי, רק בידיים ובתקווה.
רק הזקן שבעיירה, יהודי שכולם כיבדו את דעתו, הניד בראשו בפליאה. "גבעה זו אני מכיר מילדות", אמר, "ואין בה שום אוצר, יש בה רק אדמה ואבנים, כמו בכל הגבעות שמסביב". אבל דבריו לא שינו הרבה. העיירה השבורה רצתה להאמין שנשאר לה עדיין סוד יקר, ולו רק כדי לזכור שהיא לא רק חורבות. וכך המשיכו לחפור, לא בגלל שהיה שם באמת משהו, אלא בגלל שהצורך להאמין היה חזק בהרבה מהעובדות היבשות.
נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי על מה שקרה, במדינה אחרת ובתקופה אחרת בהרבה, בעיירה קטנה בבוסניה. גם שם עיירה שספגה חורבן כלכלי כבד מצאה את עצמה, בפתאומיות, במרכזו של סיפור מדהים על משהו עתיק החבוי מתחת לאדמה. רק שהפעם לא היה מדובר באוצר זהב, אלא בפירמידה שלמה, ולא בעיירה בגליציה, אלא בעיירה ששמה ויסוקו.
האיש שהביא את המצפן
באפריל 2005 הגיע סמיר אוסמנגיץ', איש עסקים בוסני-אמריקאי שמתגורר בהיוסטון שבטקסס, לביקור בעיירת הולדתו. הוא הגיע כדי לקדם ספרים שכתב, אבל מישהו הציע לו לעלות לפסגת גבעה בשם ויסוצ'יצה, ליד העיירה ויסוקו, שם עומדים שרידי מבצר עתיק מתקופת מלכי בוסניה. משהו בצורה של הגבעה תפס את עינו. הוא שלף מצפן קטן, בדק לאיזה כיוון פונים הצדדים שלה, וקבע בביטחון: זו לא גבעה רגילה, זו פירמידה.
אוסמנגיץ' למד כלכלה ופוליטיקה בינלאומית באוניברסיטת סרייבו, ובהמשך קיבל תואר מתקדם בתחום שבודק איך חברות מספרות לעצמן את ההיסטוריה שלהן. עוד לפני שפרצה המלחמה באזור הוא עזב את בוסניה, היגר להיוסטון בשנת 1993 והקים שם עסק מתכות שהצליח יפה. בזמנו הפנוי הוא התעניין בתרבויות עתיקות של אמריקה, האצטקים, האינקה והמאיה, וסייר, כך הוא מספר, במאות אתרים של פירמידות בעולם. הרקע הזה, לדבריו, הספיק לו כדי לזהות פירמידה במבט אחד, בלי שום בדיקה מקצועית נוספת.
ההתרשמות האישית הזו הפכה מהר מאוד למיזם של ממש. הוא קיבל אישורים לחפור באזור, הקים עמותה בשם "הפארק הארכיאולוגי: קרן פירמידת השמש הבוסנית", וכתב ספר שהכריז שהתגלית שלו מחייבת לשנות את כל מה שידוע על ההיסטוריה. את הגבעה הגדולה הוא קרא "פירמידת השמש", ולגבעה הסמוכה קרא "פירמידת הירח". גם לגבעות נוספות באזור הוא הדביק שמות כמו "פירמידת הדרקון". לדבריו, מתחת לגבעות משתרעת רשת מנהרות תת-קרקעית שאורכה מגיע כמעט לארבעה ק״מ.
המומחים אומרים לא
מה שנשמע כמו תגלית מרעישה, לא שרד אפילו פגישה ראשונה עם אנשי מקצוע. עוד בתחילת 2006 ביקש אוסמנגיץ' מצוות מאוניברסיטת טוזלה הסמוכה לבדוק דגימות מהגבעה. הצוות פרסם ב-8 במאי 2006 את המסקנה שלו בלי שום היסוס: זו תצורה טבעית לחלוטין. ההר הוא רק שכבות של אבן שהצטברו אחת על השנייה, מה שאומר ששום אדם לא בנה אותו ושום ציוויליזציה קדומה לא תכננה לשגר משם לחלל. אחד מראשי הצוות ציין שיש עשרות תצורות דומות רק באזור שבין סרייבו לזניצה, כלומר שום דבר יוצא דופן, ובוודאי לא תגלית.
לא הסתפקו בבדיקה אחת. גיאולוג אמריקאי הגיע לוויסוקו בקיץ 2006, שהה שם כעשרה ימים, ואף טס במטוס קטן מעל האזור כדי לבחון את הגבעה מלמעלה. המסקנה שלו הייתה חד-משמעית: הוא ראה רק אבן וסלעים טבעיים לחלוטין, שהתפצלו לבלוקים בגלל תזוזות טבעיות באדמה. גיאולוג נוסף הסביר שהצורה הזו, שאוסמנגיץ' קורא לה פירמידה, היא סוג נפוץ למדי של הר טבעי, יש ממנו מאות דוגמאות בעולם, כולל ממש לצד ויסוקו עצמה.
גם בעולם הארכיאולוגיה לא נשארו שקטים. שבעה חוקרים אירופאים בכירים חתמו על הצהרה חריפה שכינתה את הפרויקט "מרמה אכזרית כלפי הציבור התמים", והזהירה מבזבוז כספים שיכולים לשמש כדי לשמור על מקומות עתיקים אמיתיים. שר העתיקות המצרי לשעבר, שאוסמנגיץ' ניסה לקשור את שמו לפרויקט, הכחיש כל קשר ואף אמר שהוא מפיץ מידע כוזב לגמרי.
הביקורת לא נשארה רק על הנייר. עובדת לשעבר בפרויקט סיפרה לעיתון בוסני שחריטות על אבנים, שאוסמנגיץ' ייחס לתקופה מסויימת, כלל לא היו קיימות כשהאבנים נחשפו לראשונה, הן נחרטו, לדבריה, מאוחר יותר על ידי אנשי הצוות עצמם. אוסמנגיץ' הכחיש את הדברים מכל וכל. גם הגיאולוג שביקר במנהרה שהייתה פתוחה לציבור כתב בפשטות שהתאכזב ממה שראה, וטען שהיו סימנים ברורים לשיפוצים מודרניים בתוך המנהרה.
בין תקווה לכלכלה
אז למה בכלל התיאוריה הזו תפסה כל כך הרבה לבבות בבוסניה? כדי להבין את זה, צריך לזכור בדיוק את מה שקרה למדינה. בוסניה יצאה משנות ה-90 עם צלקות עמוקות, אחרי מלחמה שגבתה מחיר כבד, והעיר ויסוקו עצמה נפגעה קשות: לפי הערכת הרשויות, הנזק למפעלים ולתשתיות באזור הגיע לכ-200 מיליון דולר. במצב כזה, סיפור על עבר מפואר ותרבות קדומה ומכובדת נשמע לרבים כמו בשורה טובה.
גם בכירי המדינה, ובהם ראש ממשלה ושני נשיאים לשעבר, אימצו את הרעיון בפומבי, ומי שניסה לחשוף את הפרויקט כמתיחה, כך דווח, הואשם בהיותו אויב המדינה. התמיכה לא נשארה רק במילים: הקרן של אוסמנגיץ' גייסה יותר ממיליון דולר, ובתוך זה תרומה של כ-240 אלף דולר מהעירייה עצמה, ותרומה נכבדה מאיל עסקים ממלזיה, שהגיעה אחרי שראש ממשלת מלזיה לשעבר ביקר באתר. כשגורם בכיר בתחום התרבות ניסה לחסום חידוש של אישורי החפירה, בגלל חששות מהמקצועיות של הצוות, ראש הממשלה ביטל את ההחלטה במקום.
התיירות עשתה את שלה, יותר מ-400 אלף מבקרים הגיעו לאתר מאז 2005, ובחנויות של ויסוקו אפשר למצוא חולצות, פסלוני עץ ומזכרות בצורת פירמידה, כמעט בכל פינה. חייט לשעבר בעיירה, שנטש את מלאכתו כדי למכור מזכרות באתר, מספר על השינוי שחל בקרב התושבים: "בהתחלה 90% מהאנשים התנגדו לפרויקט. עכשיו זה בערך חמישים-חמישים… פעם צחקנו על אוסמנגיץ', חשבנו שהוא משוגע. עכשיו אנחנו מתייחסים אליו בכבוד יותר ויותר".
גם הגיאולוגים בבוסניה ידעו היטב שאין פירמידה מתחת לגבעה שלהם. אבל לא ההוכחות המקצועיות הכריעו את הכף, הצורך הכריע. גם היום, כשני עשורים אחרי אותו ביקור עם המצפן, האתר בוויסוקו עדיין פועל ועדיין מארח מתנדבים מרחבי העולם. הסיפור הזה מזכיר לנו דבר פשוט וישן: כשהלב רוצה להאמין במשהו, קשה מאוד לעצור אותו רק בעזרת עובדות, וכדאי לזכור את זה גם בפעם הבאה שסיפור מפתה מגיע אלינו, לפני שממהרים לקבל אותו כאמת מוחלטת.
תגובות
היו הראשונים להגיב!