כשהמאפיה היהודית הצילה את ארצות הברית מהנאצים
ערב אחד בשנת 1938, קבוצת גברים בחולצות חומות עם סרט צלב קרס על הזרוע התכנסה בקזינו יורקוויל במנהטן העליונה. על הבמה תלויים דגלי נאצים לצד דגל אמריקאי, ותמונתו של אדולף היטלר לצד דיוקן של ג'ורג' וושינגטון. המנהיג עלה לדוכן והחל לצעוק על "הבעיה היהודית" באמריקה. הקהל הריע "זיג הייל". השוטרים בחוץ עמדו ולא עשו דבר. זה היה חוקי לחלוטין.
הבונד הגרמני-אמריקאי, היה ארגון נאצי לגיטימי שפעל בגלוי בארצות הברית. בשיאו מנה הארגון כ-25,000 חברים, עם עשרות סניפים ברחבי המדינה. הם קיימו עצרות ענק באולם הספורט 'מדיסון סקוור גארדן' בפני עשרות אלפי משתתפים, צעדו ברחובות, והפיצו ספרות תעמולה שכינתה את היהודים "איום על הדמוקרטיה". מטרתם המוצהרת: להפוך את אמריקה לעותק של גרמניה הנאצית.
באותן שנים, אמריקה חוותה גל אנטישמיות חסר תקדים. עשרות ארגונים אנטישמיים פעלו בגלוי ברחבי המדינה: "חולצות הכסף", "מגיני האמונה הנוצרית", "החזית הנוצרית" ו"אבירי הקמליה הלבנה". צ'רלס קוגלין, כומר קתולי, הפיץ דברי שנאה נגד יהודים בתוכנית רדיו ארצית שהשמיעה את אותו האיש ואת היטלר באותה נשימה. מקומות ציבוריים רבים סירבו לקבל יהודים. תוכנית הניו דיל של רוזוולט כונתה בלעג "העסקה היהודית".
הקהילה היהודית הייתה מפוחדת. הממסד היהודי האמריקאי, שזכר היטב מה קרה בגרמניה, ביתה של אחת הקהילות היהודיות המשכילות באירופה, חשש שהדבר יכול לקרות גם כאן. אבל הם היססו להגיב בעוצמה, מתוך חשש שמא יגבירו את רגשות השנאה. הנאצים, מנגד, הפכו יותר ויותר חצופים. היטלר ימ"ש עצמו ידע על קיומו של הבונד ואישר אותו, קיימת תמונה שלו לוחץ יד לפריץ קוהן, מנהיג הבונד. הפיהרר קיווה לשטוף את מוחה של אמריקה לתמוך בו, כדי שלא תילחם נגדו במלחמה נוספת.
השופט שגייס את המאפיה היהודית
נתן דייוויד פרלמן, שופט ניו יורקי וחבר קונגרס לשעבר, ישב ערב אחד בסלון במנהטן עם כוס קוקטייל. הוא התבונן בעיתון שדיווח על עצרת נאצית נוספת. "מה שהנאצים האלה צריכים", הוא אמר בקול, "זה מכות". למחרת, כשהקוקטייל התפוגג אך המחשבה נותרה, פרלמן עשה משהו שאיש לא ציפה ממנו, הוא התקשר למאיר לנסקי.
לנסקי היה אחד ממנהיגי המאפיה המפורסמים ביותר באמריקה. הוא גדל בשכונה הקשוחה "לואר איסט סייד" עם בנג'מין "באגסי" סיגל וצ'רלס "לאקי" לוצ'יאנו, עזר להקים את ארגון הפשע של "חמש המשפחות" בניו יורק, והתעשר דרך הימורים והברחת אלכוהול. אבל למרות היותו גנגסטר, לנסקי היה גם יהודי שהרגיש עמוק את מה שקורה לאחיו באירופה.
"יש לך כמה בחורים שאולי ירצו להכות נאצים?" שאל פרלמן. "יש לי, שופט", השיב לנסקי. "בכל הכבוד, אתה מבין שאנחנו יכולים לעשות יותר מאשר להכות? אני מכיר בדיוק את הצוות, בברוקלין. הבחורים בעיתונות קוראים להם "רצח בע"מ"." פרלמן הבהיר: אין להרוג. רק להכות. לנסקי הסכים, אבל הציב תנאי אחד: שלאחר שייכנס לפעולה, הוא לא יזכה לביקורת מהעיתונות היהודית.
השופט הציע כסף. לנסקי סירב. "אני לא צריך תשלום, שופט", הוא אמר. "אני יהודי, ואני מרגיש עם היהודים באירופה שסובלים. הם האחים שלי". כאשר חברו מילדות, לאקי לוצ'יאנו, הציע את הבריונים האיטלקים שלו לסייע במכות, לנסקי סירב. "זו עבודה ליהודים", הוא הסביר.
בתחילת 1938, פרלמן, לנסקי והרבאיי סטיבן וייז נפגשו לתכנן את המבצע. לנסקי גייס את מיטב אנשיו מברוקלין, חלקם מרצח בע"מ., זרוע האכיפה של המאפיות היהודית והאיטלקית. לנסקי אימן את הבחורים על ידי מתאגרפים מקצועיים, למקסימום אפקט. התאריך שנקבע: 20 באפריל, יום הולדתו ה-49 של היטלר.
הלילה שגנגסטרים יהודים ריסקו נאצים
ב-20 באפריל 1938 תכנן הבונד הגרמני-אמריקאי צעדה חגיגית מפארק קרל שולץ לקזינו יורקוויל. פריץ קוהן, מנהיג הבונד שכונה היטלר האמריקאי או "היטלר בכיס", היה אמור לנאום באולם מקושט בצלבי קרס. הוא לא ידע שקבוצת גנגסטרים יהודים ממתינה לו.
הצוות של לנסקי התחלק לשלוש קבוצות. בחוץ, חמישה גברים עם מחבטי בייסבול ומקלות ביליארד חיכו להלום נאצים נמלטים. בקומה השנייה, חמישה נוספים תכננו לתקוף מלמעלה. ובחלק האחורי של אולם הקזינו ישבו לנסקי וחבריו, גברים יהודים שהקשיבו לנאומים המכוערים בקצרה לפני שהתחילו להפעיל אגרופים. כשכל חברי הבונד היו נוכחים, הגנגסטרים תקפו משלושה צדדים.
תוך דקות התפתחו 15 קרבות אגרוף. למרות שהגנגסטרים היו במיעוט מספרי מול יותר מ-3,000 נאצים, זה לא היה קרב הוגן. רוב חברי הבונד התכווצו בפחד. הם היו רגילים לצעוד בשורות מסודרות ולצעוק סיסמאות, לא להילחם. "גברים שידעו לצעוד נלחמו בגברים שידעו לפגוע", כתב מאוחר יותר מייקל בנסון בספר "גנגסטרים נגד נאצים" (2024).
לנסקי תיאר את הסצנה: "הגענו לשם בערב ומצאנו כמה מאות אנשים לבושים בחולצות החומות שלהם. הבמה הייתה מעוטרת בצלב קרס ותמונות של היטלר. הנואם התחיל להשתולל. היינו רק 15, אבל נכנסנו לפעולה. תקפנו אותם באולם וזרקנו כמה מהם מהחלונות. היו קרבות אגרוף בכל מקום. רוב הנאצים נכנסו לפאניקה וברחו החוצה. רדפנו אחריהם והיכינו אותם, וחלקם היו לא פעילים במשך חודשים".
כשהסתיים, פזורים מסביב היו נאצים פצועים. חלקם שכבו מחוסרי הכרה לאחר שראשיהם הוכו, אחרים עם שברים מורכבים באיברים. האתגר היחיד של הגנגסטרים היה לא להרוג אף אחד, מה שבקושי הצליחו. לאחר שהכו חבר בונד פטפטן עד כדי איבוד הכרה, הוא הושלך מחלון בקומה השנייה. האיש שרד, אבל רגלו נשברה. לאחר מכן, לנסקי וחבורתו השליכו את נשקם וכובעי הלגיון האמריקאי שלבשו להסוואה והחליקו אל תוך הלילה. למחרת, הניו יורק טיימס האשים את הלגיון במהומה, בדיוק כפי שלנסקי תכנן.
הפגישה הבאה של הבונד נקבעה בווייט פליינס. רק כ-250 מתוך 1,000 נאצים צפויים הופיעו, רבים עדיין נושאים פציעות מהעימות ביורקוויל. נוכחות משטרתית חזקה מנעה מצוות לנסקי להיכנס לזירה, אבל הוא שיחד שני בני נוער יהודים מקומיים, תמורת דולר אחד לכל אחד, להבריח בקבוקי זכוכית סגורים לאירוע. עם תחילת הנאום הראשון, נער אחד פתח בצעקות ושניהם השליכו את הבקבוקים לעבר הבמה. הבקבוקים התבררו כפצצות סירחון שהתפוצצו ועשו את מלאכתם היטב והקהל ברח החוצה. עד שהאולם אוורר, הרבה מושבים כבר נשארו ריקים. מלחמת ההפחדה של לנסקי עבדה.
השופט פרלמן לא הסתפק בניו יורק. הוא פנה גם לג'ייק "אגודל השומני" גוזיק בשיקגו, הבוס היהודי הבכיר בעיר, איש ימינו של אל קפונה. גוזיק ענה בשמחה "אני מסכים" כאשר פרלמן שאל אם הוא מכיר אנשים שיכולים להרביץ לנאצים. בפעם הבאה שהבונד הגרמני-אמריקאי של שיקגו נפגש, הם הותקפו על ידי מתאגרפים יהודים מנוסים, כולל יעקב רובנשטיין, שיהיה ידוע מאוחר יותר כג'ק רובי, הרוצח של לי הארווי אוסוולד. "בטוח לומר שעד 1939 כל נאצי בעיר הרוחות ידע כמה יהודים יכולים להיות קשוחים", כתב בנסון.
בניוארק, ניו ג'רזי, רבים מחברי הבונד הגרמני המוכים התגנבו מעבר לגבול המדינה. הם תכננו פגישות ותלו כרזות שאמרו ש"הרחובות יזרמו בדם יהודי". הם לא חשבו שיתקלו באבנר "לונגי" צווילמן, שהיה בוס הפשע המאורגן בעיר. צווילמן גייס להקה מחתרתית של מתאגרפים שכונו "אנשי הדקה של ניוארק", על שם לוחמי מלחמת העצמאות האמריקאית שהיו מוכנים להילחם בבריטים בהתראה של דקה. הוא בחר את המתאגרף המקצועי היהודי לשעבר נאט ארנו, "העברי הלוחם", כמפקד.
המעלל המפורסם ביותר של המינוטמן התרחש בשוואבנהאלה בשדרת ספרינגפילד הגובלת בשכונה הגרמנית באירווינגטון. מקס "פאדי" הינקס, אחד מאנשי האכיפה של צווילמן, נזכר: "הנאצים המזוהמים התכנסו ערב אחד בקומה השנייה. נאט ארנו ואני עלינו למעלה וזרקנו פצצות סירחון לתוך החדר שבו היו. כשהם יצאו מהחדר, בורחים מהריח הנורא של פצצות הסירחון ורצים במורד המדרגות כדי לברוח לרחוב, הבנים שלנו חיכו עם מחבטים ומוטות ברזל. זה היה כמו לרוץ בין שורות. הבנים שלנו היו מסודרים משני הצדדים והתחלנו להכות, מכוונים לראשיהם או לכל חלק אחר בגופם. הנאצים צרחו. זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי. חבל שלא הרגנו את כולם".
השי ויינר, משתתף נוסף בעימות, זוכר שאחד הנאצים שרץ במורד המדרגות העז לצעוק "הייל" ונתקבל על ידי מקהלה של צינורות ברזל. ויינר טוען שאחרי ההתקפה הזו, "לא שמעתי יותר על פגישות בונד של הנאצים באזור שלנו". הסיפור היה דומה בלוס אנג'לס, דטרויט וקליבלנד. בכל עיר, הלאומנים הלבנים הוכו, התכווצו ונמלטו. לאחר קרב אחד בבאפלו, נשמע בריון יהודי רוטן לנאצי שנפל ומדמם: "בפעם הבאה לא נהיה כל כך נחמדים".
בפברואר 1939, כאשר פריץ קוהן קבע אירוע ענק לבונד במדיסון סקוור גארדן, כביכול אירוע פרו-אמריקאי, אבל באמת רק הזדמנות נוספת להביע אנטישמיות זועמת, יותר מ-1,700 שוטרים נאלצו להגן על המקום מפני קהל זועם של אלפים שהתאספו בחוץ, כולל צוות לנסקי. רבים מהנאצים במדים שקיוו להשתתף הוכו לפני שבכלל הצליחו להיכנס למקום. עד 1940, הנאצים באמריקה היו "בבריחה", חוששים מפצצות סירחון ומוטות ברזל. עד פרל הארבור, הבונד הסתיים.
כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, המאמצים של לנסקי התעצמו. הצי האמריקאי גייס אותו שוב בגלל הקשרים שלו לעובדי ספנות ורציפים. "מבצע עולם תחתון", כפי שזה נודע, ראה שהמאפיה היהודית והאיטלקית מנעו ניסיונות חבלה מטעם אוהדי נאצים ברציפים. הוא ואנשיו הצליחו במיזם זה. לנסקי היה מרוצה בידיעה שהוא פגע בתנועה פשיסטית אמריקאית מתהווה, שנים לפני ששאר אמריקה החליטה שנאצים הם בעיה.
על מצבת הקבר של השופט פרלמן בבית הקברות הר חברון בפלאשינג נכתב: HIS LIFE WAS FULL OF KIND WORDS AND GENTLE DEEDS; AND IF THE CAUSE WAS JUST, OF NOT-SO-GENTLE DEEDS. ובתרגום לעברית: "חייו היו מלאים במילים טובות ובמעשים עדינים. ואם המטרה הייתה צודקת, במעשים לא-כל-כך-עדינים".
תגובות (3)
עם זאת, רציתי להסב את תשומת לבכם לאי דיוק קטן בסוף הכתבה שכדאי לתקן: על המצבה של השופט פרלמן לא מופיע המשפט על "מעשים לא ממש עדינים". על המצבה המקורית נכתב רק: "HIS LIFE WAS FULL OF KIND WORDS AND GENTLE DEEDS", ובעברית – "חייו היו מלאים במילים חמות ומעשים עדינים".
הטעות כנראה נובעת מכך שהכתבה נשענת על הספר "Gangsters vs. Nazis" של מייקל בנסון. בסוף הספר, בנסון מצטט את הכיתוב האמיתי מהמצבה, ואז מוסיף מיד הערת מחבר (מעין קריצה משעשעת לקורא): "ואם המטרה הייתה מוצדקת, אז גם…"
מסוג הכתבות שפעם היינו קוראים ב"זמן", כתבות מלאות תוכן מדוייק, ומלא בתיאורי צבע ותוכן בהיר, על מאורעות שלא ידענו עליהם, יישר כח.
וכאן ההדזמנות לציין שהאתר שלכם פשוט מעולה! אם כי יש כמובן מה להשתפר כמו בכל מערכת חדשה, אבל הכתבות מדהימות.