קומקום השטן: המפל המסתורי שבולע הכל
על הגדה הצפונית של אגם סופיריור במינסוטה, כ-40 קילומטר מהגבול הקנדי, זורם הנהר 'ברול' דרך יערות צפופים. הנהר מתפצל פתאום סביב מסת סלע גדולה של סלע געשי קשה. הזרם המזרחי מתנהג בצורה צפויה לחלוטין: הוא יורד במפל בגובה של כ-15 מטר וממשיך במסעו דרומה לעבר אגם סופיריור. לעומת זאת, הזרם המערבי נשפך לתוך בור עמוק, נופל לפחות 3 מטרים ומשם פשוט נעלם.
דורות של מטיילים ניסו לפתור את התעלומה. הם השליכו מקלות, כדורי פינג-פונג, בולי עץ, ואפילו תמרורי דרכים לתוך בור המפל, אף אחד מהפריטים לא צץ מחדש במורד הזרם או בשום מקום אחר.
התיאוריות היו מגוונות ומרתקות. חלק שיערו שהמים זורמים דרך מעברים תת-קרקעיים למרחקים גדולים. אחרים הציעו שהמים מגיעים עד לנהר המיסיסיפי, או שהם צוללים עמוק מתחת לאדמה ומופיעים מחדש באגם סופיריור. היו גם כאלה ששיערו שלמפל פשוט אין תחתית והוא אינו נעצר לעולם.
המסתורין היה כה מרתק עד שהמפל הפך לאטרקציה תיירותית משמעותית, עם שביל הליכה באורך כמעט 3.2 ק"מ שמוביל את המבקרים דרך גשרים מרהיבים ומפלים שקטים יותר, עד להגיע למפל המוזר עצמו.
המדע פותר תעלומה של דורות
ג'ף גרין, הידרולוג במחלקת המשאבים הטבעיים של מינסוטה, ביקר במפלים בחופשה. הרעיון לחקור את 'קומקום השטן' לא עזב אותו מאז. כחלק מעבודתו הוא מבצע בדיקות צבע, שיטה שבה שופכים צבע פלואורסצנטי למים כדי לעקוב אחר מסלולם. "תמיד חשבתי שיהיה מהנה להשתמש בצבע ב'קומקום השטן'", הוא אמר.
אבל גרין ידע שצריך להתחיל בבסיס. לפני שמבצעים בדיקות צבע יקרות ומורכבות, יש למדוד תחילה את זרימת הנהר כדי לקבוע אם המים אכן נעלמים. הוא פנה לקלווין אלכסנדר, פרופסור בדימוס מאוניברסיטת מינסוטה שגם הוא משתמש בבדיקות צבע במחקריו. אלכסנדר ביקר במפלים שנה קודם לכן והציע לגרין לבדוק את התעלומה. השניים החליטו על גישה מדעית קלסית: למדוד, להשוות, ורק אז להסיק מסקנות.
בנובמבר 2016, בסוף הסתיו כאשר זרימת המים ירדה מעט, הידרולוגים הת'ר אמרסון וג'ון ליבי הגיעו לפארק עם ציוד מדידת זרם מקצועי. הם ביצעו מדידה ראשונה מעל מפלי קומקום השטן: 3.48 מטר מעוקב לשנייה. אחר כך הם הלכו כמה מאות מטרים במורד הזרם וביצעו מדידה שנייה: 3.43 מטר מעוקב לשנייה.
ההבדל? רק 0.057 מטר מעוקב לשנייה. "בעולם מדידת הזרמים, שני המספרים הללו הם בעצם זהים ונמצאים בתוך סבילות הציוד", הסביר גרין. "הקריאות מראות שאין אובדן מים מתחת לקומקום, כך שזה מאשר שהמים צפים מחדש בזרם מתחתיו." כלומר: המים שנכנסים לחור המסתורי לא נעלמים לנתיב תת-קרקעי סודי, הם פשוט מצטרפים מחדש לנהר במרחק קצר במורד הזרם, מתחת לפני הקרקע.
התוצאות פורסמו בפברואר 2017, ותעלומה שהטרידה מדענים ומבקרים במשך דורות נפתרה לכאורה. גרין ואלכסנדר תכננו לסתיו 2017 לשפוך צבע פלואורסצנטי מתכלה ביולוגית לתוך קומקום השטן, כדי לקבוע בדיוק היכן המים מצטרפים מחדש לנהר. מטרת בדיקת הצבע הייתה לאתר את נקודת החזרה המדויקת. אלא שהנהלת הפארק לא עודדה לעשות זאת. הם החליטו, תחת לחץ, שניסוי הצבע אינו הכרחי מבחינה מדעית כדי לאשר שהמים פשוט מצטרפים מחדש לנהר מתחת למפלים.
אז לאן נעלמים כל החפצים?
אם המים חוזרים לנהר, מדוע כל החפצים שהושלכו לקומקום מעולם לא צצו מחדש? קלווין אלכסנדר מאוניברסיטת מינסוטה מבהיר: הזרמים של בריכת הצניחה בקומקום השטן חזקים מספיק כדי להחזיק את רוב החומר למטה עד שהוא מתפורר לאבק. הזרמים התת־קרקעיים "מסוגלים לפרק חומר ולהחזיק אותו מתחת למים עד שהוא עולה מחדש לפני השטח בנקודה כלשהי במורד הזרם". כלומר, החפצים התפרקו איפשהו במסעם במפלים או עשו מסע ארוך במורד הנהר, הרחק מנקודת המדידה.
הסלע התחתון באזור אינו מתאים למעברים תת־קרקעיים גדולים. נתיבי מים תת־קרקעיים נוצרים בדרך כלל בסלע נקבובי כמו אבן גיר רכה, אך הגיאולוגיה של החוף הצפוני של אגם סופיריור היא הכול מלבד רכה. הפארק מונח על שכבות מתחלפות של בזלת וריוליט, שהם סלעים געשיים קשים. מנהרות או צינורות לבה אינם נוצרים בסלעים מסוג זה, והבזלת התחתונה היא גם עמוקה מדי וגם לא נוצרה בתנאים וולקניים המתאימים לצינורות.
למרות שהתעלומה נפתרה, גרין הדגיש שהאתר עדיין שומר על קסמו ועל ערכו התיירותי. "זה עדיין מקום מרתק", הוא אמר. "אנשים עדיין צריכים ללכת ולהסתכל על זה כי זו עדיין תופעה נהדרת למראה, לא משנה איפה המים חוזרים. פשוט לצפות בנהר נכנס לתוך זה, זה מהפנט." התופעה הוויזואלית של נהר שמתפצל ואחד מזרמיו נעלם לתוך חור בסלע נותרה מרהיבה, גם אם כעת ידוע שהמים זורמים מתחת לאדמה ומצטרפים מחדש לנהר.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!