אגם הילייר: הפלא הוורוד המסתורי של אוסטרליה
ב-15 בינואר 1802 טיפס הנווט הבריטי מתיו פלינדרס לפסגת האי מידל, אי מבודד מול חופי מערב אוסטרליה וראה משהו שלא ציפה לו. שם למטה, בין יערות האקליפטוס הירוקים ורצועת החוף הלבנה, נצנץ אגם קטן בגוון שאי אפשר לטעות בו: ורוד. לא ורוד עמום. לא ורוד שאולי הוא סגול. ורוד בוהק, עז, כמעט לא אמיתי.
פלינדרס כתב ביומנו כי מימי האגם "היו רוויים במלח עד כדי כך שכמויות מספיקות התגבשו ליד החופים כדי למלא ספינה." הוא קרא לאגם על שם וויליאם הילייר, איש צוות שנפטר מדיזנטריה זמן קצר לפני כן ושמו של אותו מלח שנשכח נותר חרות על אחד מפלאי הטבע המוזרים ביותר בעולם.
אגם הילייר ממוקם על האי מידל, הגדול מבין האיים המרכיבים את ארכיפלג רשרש, רצף של איים ואיונים הפזורים מול חוף אספרנס, כ-130 ק"מ מזרחה לעיירת החוף. האגם עצמו קטן יחסית: 600 מטר אורך, 250 מטר רוחב, ורדוד. אבל מה שחסר לו בגודל הוא מפצה בצבע. מהאוויר, הדרך היחידה שרוב בני האדם רואים אותו, הוא נראה כמו ממתק ורוד ענק שהוטבע בתוך שטיח ירוק עם שוליים לבנים וכחולים.
מדוע המים צבועים ורוד?
שנים רבות נותרה תעלומת הצבע ללא מענה. ברור היה שהמים מלוחים מאוד, כמעט כמו ים המלח, אבל מדוע ורודים? ההשערה הראשונה שהתגבשה הצביעה על אצה זעירה בשם "דונליאלה סלינה". האצה הזו שייכת למשפחת האצות הירוקות, אך ניחנה בתכונה יוצאת דופן: ככל שסביבתה מלוחה יותר, כך היא מייצרת יותר בטא-קרוטן, אותו פיגמנט כתום-ורוד שנותן לגזר את צבעו. בתנאים של מליחות קיצונית, האצה הופכת ורודה ממש, וצובעת כל מה שסביבה.
ואז, ב-2015, הגיע ממצא שסיבך את התמונה. קן מקגראת', ביולוג מולקולרי שחקר את מי האגם, גילה שהאגם מכיל כמעט 500 אורגניזמים קיצוניים, מגוון עצום של יצורים שהסתגלו לתנאים הקשים. בין הממצאים הבולטים היו חיידקי גופרית סגולים, חיידקים אדומים-כתומים ואצות אדומות. החיידקים האדומים-כתומים מייצרים פיגמנט משלהם הנקרא בקטריורוברין, שאף הוא בעל גוון אדום-ורוד, ותורם אף הוא לצביעת המים.
המחקר חשף כי חלק מהמיקרואורגניזמים שנמצאו באגם נראים כמינים חדשים למדע, אם כי עדיין נדרש מחקר נוסף לאפיונם המלא. הצבע הוורוד של האגם, מסתבר, אינו תוצר של יצור אחד אלא תוצאה קולקטיבית של קהילה שלמה, שילוב של מיקרואורגניזמים שכל אחד תורם את חלקו לפלטת הצבעים המשותפת.
פלא שביר בסכנת היעלמות
אחת התכונות המיוחדות של האגם היא שהמים שומרים על צבעם גם מחוץ לאגם. מי שימלא בקבוק ממימיו, הבקבוק יישאר ורוד. הצבע אינו תלוי בשמיים, בזווית האור או בעונת השנה. הוא טמון במים עצמם, בחיידקים ובאצות החיים בהם. זה, בין השאר, מה שמבדיל את הילייר מאגמים ורודים אחרים בעולם, כגון אגם רטבה בסנגל, שגוונו משתנה בהתאם לטמפרטורה.
אבל הפלא הזה אינו חסין. ב-2022, אחרי עונת גשמים קיצונית שדיללה את ריכוז המלח באגם, הצבע דהה. האגם הוורוד הפך כחול-אפור, כמו כל אגם רגיל. מדענים סבורים שהשינוי זמני, ככל שהמים יתאדו ורמת המלח תשוב לרמתה הגבוהה, גם הצבע יחזור.
הגישה לאגם מוגבלת מאוד. האי מוגן כשמורת טבע ואין בו תשתיות תיירות. הדרך היחידה לראות את הילייר היא מהאוויר, טיסות נוף יוצאות מאספרנס, ושש טיסות ביום עוברות מעליו. ומי שמביט למטה ורואה את הכתם הוורוד הבוהק בין הכחול לירוק, מבין בדיוק מדוע פלינדרס עצר לרשום את הדבר ביומנו, ומבין גם משהו עמוק יותר שמאחורי כל פלא כזה עומד הקב"ה שברא את הבריאה בחכמה ובדעת, והטמין בה נפלאות שאדם מגלה רק כשהוא מרים את עיניו ומסתכל כמו שנא' בישעיהו "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה".
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!