המלחמה הכושלת ששברה את אמריקה מבפנים
מטוס פאן אם נחת בבסיס חיל האוויר מקורד במדינת וושינגטון. עשרות חיילים ירדו מהמטוס לאחר שנה של גיהינום באדמה זרה. לכל אחד היה סיפור אישי משלו. בתוך ההאנגר הגדול חיכו להם כרזות ענק: "ברוכים השבים", "תודה על שירותכם", "המדינה גאה בכם". הם קיבלו ארוחות סטייק, עברו בדיקה רפואית קצרה, וקיבלו מדים חדשים. מה שגרם לרבים לגלות שירדו משמעותית במשקל במהלך השירות.
אבל האווירה המרגשת בבסיס התנפצה לרסיסים ברגע שהאוטובוס יצא לכיוון שדה התעופה האזרחי. קבוצה גדולה של אזרחים עמדה בצד הדרך והחזיקה שלטים המגנים את המלחמה ואת החיילים החוזרים. הם קראו סיסמאות כקבוצה וצעקו עלבונות כשהאוטובוס חלף. ואז עגבניות וביצים נפלו מהשמיים והתיזו על החלונות. כל הנוסעים באוטובוס ישבו בשקט, המומים, לסתותיהם פתוחות. הם לא האמינו למה שזה עתה קרה.
זו הייתה חוויה מייצגת לאלפי חיילים שחזרו מווייטנאם. בניגוד לחיילים שחזרו ממלחמת העולם השנייה ב-1945 והתקבלו כגיבורים עם מצעדים ואירועי כבוד ברחבי ארצות הברית, חיילי וייטנאם חזרו לחברה מפולגת שלא הראתה עניין או אפילו הפגינה חוסר אמון וכעס כלפיהם. החיילים טופלו כמנודים, הואשמו במלחמה שהם לא התחילו, הואשמו בהרג נשים וילדים תמימים, נקראו מכורים לסמים, רוב הדרך הביתה ירקו עליהם אזרחים ולעגו להם.
הצלקות הנפשיות שלא נרפאו
אדי ל. סטיבנסון גויס לצבא ארצות הברית בפברואר 1969, כמעט בן 21. לאחר אימון בסיסי ואימון חי"ר קיבל קידום לטוראי ראשון, חופשה של שבועיים, ופקודות לוייטנאם. הוא הוצב בפלוגה דלתא, מחלקה 1, כיתה 1, והחל את תקופת שירותו עם 88 חיילים אחרים. את שלושת החודשים שלו בשדה בילה במהלך העונה היבשה בהרים המרכזיים בסיור ב"אזור אש חופשי", אזור שבו הותר לירות על כל מטרה ללא אישור מוקדם. זו הייתה התקופה שבה הצבא האמריקאי ספג את הנפגעים הכבדים ביותר של המלחמה.
ב-28 באוגוסט 1969 נתפסה פלוגה דלתא במארב. סטיבנסון נפגע מאש רקטות בשתי הרגליים, הירך הימנית והזרוע השמאלית. תוך 3 שעות קשות ירדה פלוגה דלתא מ-88 חיילים ל-21 בלבד. הוא בילה את 18 החודשים הבאים בשלושה בתי חולים צבאיים שונים. אבל הפציעות הפיזיות הן היו רק חלק מהסיפור. "כן, התגובות שלי השתנו מאוד בזמן שהייתי שם", הוא מספר. "הסתגלתי למצב שלי. למדתי לאט את אמנות השנאה וההרג המופקר של האויב. למדתי מהר מאוד לשנוא את הוייטנאמים בכל סיב בהוויה שלי ונהניתי מהמאמץ להרוג כמה שיותר".
מלחמת וייטנאם הייתה שונה מכל מלחמה קודמת בהיסטוריה האמריקאית. זו הייתה המלחמה הראשונה שלא ניתן היה להיזכר בה בגאווה, הראשונה שדווחה בפירוט מלא על ידי התקשורת, והפכה למטאפורה לחברה אמריקאית המסמלת חוסר אמון בממשלה. חיילים רבים הציגו תסמינים פסיכיאטריים משמעותיים עם שובם, החל מקשיי שינה ועד פלאשבקים חיים. הפרעת דחק פוסט-טראומטית לא נלקחה ברצינות עד שנות ה-80, כאשר חיילים רבים התלוננו על תסמינים דומים. בחלק מהמקרים חיילים לא חוו תסמינים עד שנה לאחר שובם. הייתה מגבלת זמן של שנה אחת שאחריה מינהל החיילים לא הכיר בבעיות נפשיות כקשורות לשירות. החייל לא יכול היה לקבל פיצוי נכות לאחר שנה, בדיוק בזמן שבו הם היו זקוקים לזה ביותר.
מווייטנאם לאפגניסטן: טעויות שחוזרות על עצמן
50 שנה אחרי סיום המלחמה בווייטנאם, המורשת שלה ממשיכה להטיל צללים ארוכים על החיים האמריקאיים. המחיר בחיי אדם היה עצום: במשך כמעט 20 שנה, יותר מ-2.7 מיליון אמריקאים שירתו במדים בסכסוך, וכ-58,318 איבדו את חייהם. הערכות לגבי מקרי המוות הווייטנאמיים עומדות על יותר מ-3 מיליון אזרחים וחיילים משני הצדדים הווייטנאמיים. אלפי חיילים אמריקאים סבלו מהפרעת דחק פוסט-טראומטית וניסו להסתגל מחדש עם שובם הביתה. מאז תום המלחמה, רוב האמריקאים מסתכלים בפחד על כל התערבות או שימוש בכוח אמריקאי בחו"ל שעלול להסתיים במבוי סתום ארוך ועקוב מדם נוסף. בשנת 1973, הקונגרס העביר את החלטת סמכויות המלחמה שנועדה להגביל את יכולתו של הנשיא להעמיד כוחות לסכסוכים ללא תמיכת הקונגרס.
אבל למרות "תסמונת וייטנאם" שרודפת את מדיניות החוץ האמריקאית, המקבילות בין המלחמות האחרונות בעיראק ובאפגניסטן למלחמת וייטנאם מדהימות. תקיפות ממוקדות בקפידה נגד אל-קאעידה והטליבאן באפגניסטן בתגובה להתקפות ה-11 בספטמבר הפכו למלחמה בת 20 שנה שגבתה את חייהם של יותר מ-2,300 אנשי צבא אמריקאים ואלפי אזרחים אפגנים. כמו מסמכי הפנטגון ב-1971 שחשפו את הטעויות וכשלי המודיעין בווייטנאם, פרסום מסמכי אפגניסטן על ידי הוושינגטון פוסט בדצמבר 2019 הראה שלארה"ב חסרו יעדים ריאליסטיים ואסטרטגיית יציאה ברורה באפגניסטן. פקידי צבא וממשל הן בממשלי בוש והן באובמה הציגו במכוון באופן מוטעה את התנאים באפגניסטן כדי לפייס דעת קהל אמריקאית הסובלת מעייפות מלחמה.
מחקר של מכללת המלחמה של צבא ארה"ב שפורסם ביוני 2015 מציג טענה חריפה: המלחמות בווייטנאם, עיראק ואפגניסטן הפסידו עוד לפני שהחלו, לא בשדות הקרב שם ארה"ב ניצחה בכל עימות טקטי, אלא ברמה האסטרטגית של המלחמה. בכל שלושת המקרים, ממשלת ארה"ב ניסתה ליצור דמוקרטיה בסגנון מערבי במדינות שהיו רחוקות עשרות שנים לפחות מלהיות מדינות עם ההון החברתי-פוליטי הדרוש לקיים דמוקרטיה. הצבאות הילידיים היקרים שנוצרו בדמות צבא ארה"ב חסרו שני מרכיבים קריטיים: הם לא היו מוכנים להילחם עבור ממשלות לא-לגיטימיות בסייגון, בגדאד וקאבול, ולא הייתה להם מטרה שהאמינו שכדאי למות למענה.
מה שמביא אותנו לשאלת השאלות האם כעת במלחמת איראן שוב ארה"ב חזרה על הטעות בפעם הרביעית? האם הפעם הייתה אסטרטגיית יציאה? כנראה שלא.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!