אוגו קוואלרו: המרשל שהוביל את איטליה לאסון
בשלוש לפנות בוקר של 28 באוקטובר 1940, השגריר האיטלקי עמנואלה גראצי דפק על דלת ביתו של ראש ממשלת יוון, הגנרל יואניס מטאקסס. השומר טעה בצבעי הדגל על הרכב הדיפלומטי וחשב שמדובר בשגריר צרפת. כשמטאקסס ראה את גראצי, הבין מיד, זו מלחמה. האולטימטום האיטלקי דרש מיוון לאפשר כיבוש "נקודות אסטרטגיות" בשטחה, אך איש לא ידע לומר אילו נקודות בדיוק. מטקסס, בעיניים לחות ובידיים רועדות, אמר: "אתם החזקים יותר". תשובתו הרשמית הייתה "אוקי", לא.
המבצע הזה, שנועד להיות הליכה קלה לאתונה, הפך לאחד הכישלונות המביכים ביותר של איטליה הפשיסטית. מאחורי המפלה עמד אדם אחד, המרשל אוגו קוואלרו, שמונה לרמטכ"ל הצבא האיטלקי ב־6 בדצמבר 1940, בדיוק כשהמלחמה ביוון החלה להשתבש. קוואלרו, שנולד ב־1880 למשפחת אצולה בפיימונטה, היה בעצמו גנרל מבריק במלחמת העולם הראשונה. הוא שירת כראש משרד המבצעים של המפקדה העליונה האיטלקית והיה אחראי מרכזי לגיבוש התוכניות שהובילו לניצחונות בפיאווה ובויטוריו ונטו.
בין שתי מלחמות העולם, הקריירה של קוואלרו לקחה תפנית מפוקפקת. הוא עבד כמנהל מספנות אנסלדו והתאגד עם פיאט ליצירת מונופול על ייצור כלי רכב משוריינים למרות האיכות הירודה של המוצרים. לאחר שנים בתעשייה הצבאית הפרטית, קוואלרו חזר לשירות הצבאי הפעיל.
הפלישה ליוון: תכנון שטחי ותבוסה מביכה
כשהכוחות האיטלקיים נכנסו לאפירוס באותו בוקר של 28 באוקטובר, הם היו בטוחים בניצחון מהיר. היו להם מנות לארבעה ימים ותחמושת לחמישה, הם חשבו שזה יספיק כדי להגיע לאתונה. ההחלטה לפלוש ליוון התקבלה בפגישה של שעה וחצי בפאלאצו ונציה ב-15 באוקטובר, ללא התייעצות מוקדמת עם מפקדי חיל האוויר והצי. ההיסטוריון הבריטי איאן קרשו כינה את הפגישה הזו "אחד הדיונים השטחיים והחובבניים ביותר באסטרטגיה צבאית בסיכון גבוה שתועדו אי פעם".
ההחלטה התבססה על מידע שגוי. ברומא האמינו שהיוונים לא מצפים להתקפה, שיש להם מעט רצון להילחם, וגנרלים רבים יעברו לצד האיטלקי. בפועל, היוונים היו בכוננות זמן רב, התגייסו במלואם, ומטאקסס היה נחוש שלא לוותר אפילו על ס"מ של אדמה. המפקד האיטלקי באלבניה, האלוף ויסקונטי פראסקה, הבטיח שהמבצע מתוכנן "בצורה מושלמת ככל שאפשרי מבחינה אנושית" ושהוא יסיים את הכוחות היווניים באפירוס תוך 10 עד 15 יום. בפועל, ב-1 בנובמבר, בשעה 08:00 בבוקר, היוונים פתחו במתקפת נגד. שלוש הדיוויזיות האיטלקיות במקדוניה המערבית נתפסו בהפתעה והחלו להתפזר.
דיוויזיית האלפיני השלישית המפוארת "ג'וליה" התקדמה עמוק מדי בשטח ההררי של אלבניה, איבדה קשר עם הכוחות שמאחוריה, והוקפה על ידי הצבא היווני העיקש שהדף את הפלישה האיטלקית. ב-9 בנובמבר, ויסקונטי פראסקה הודח מהפיקוד והועבר לפקד על הארמיה ה-11. הגנרל אובלדו סודו, תת-שר המלחמה, החליף אותו בניסיון לבלום את קריסת החזית מול היוונים. כשהחדשות על נפילת פוגראדץ והדיווחים הפסימיסטיים מאלבניה הגיעו לרומא, מוסוליני שקל לבקש שביתת אש דרך הגרמנים, אך בסופו של דבר התאושש וציווה על סודו להחזיק מעמד.
מתקפת המרץ הכושלת והכניעה לגרמניה
רומא, 18 בנובמבר 1940. מוסוליני קבע פגישה עם נציגי המפלגה הפשיסטית במחוזות. הדברים לא הלכו טוב ביוון, באיטליה איבדו את ההתלהבות, הבלבול מוחשי, האווירה כבדה. מוסוליני פנה לנוכחים ושאל אם מישהו זוכר את הנאום שנשא באבולי לפני חמש שנים. שתיקה. "אמרתי", הכריז מוסוליני בקול חגיגי, "שנרסק את הכליות של הנגוס". והוא המשיך: "עכשיו, באותה ודאות מוחלטת, אני אומר לכם שנרסק את הכליות של יוון. בשניים או בשנים-עשר חודשים, זה לא משנה. המלחמה רק התחילה". המחיאות כפיים היו רועמות. כמו הפצצות על החיילים.
זה המצב שקוואלרו ירש כשהחליף את פייטרו בדוליו, יריבו הוותיק, כראש המטה הכללי. מיד לאחר מינויו, הוא נשלח לפקד על הכוחות באלבניה עד אביב 1941. למרות שהצליח לעצור את ההתקדמות היוונית, קוואלרו לא הצליח לשבור את הקיפאון עד להתערבות הגרמנית. באביב 1941 מוסוליני הורה על מתקפה חדשה. קוואלרו תכנן את ההתקפה שהחלה ב-9 במרץ, אך היא הסתיימה במהרה בכישלון. שני חילות ביצעו התקפה חזיתית על עמדות מוגנות ואיבדו 25,000 איש תוך 6 ימים בלבד. מסביב לגבעת המנזר התלקח קרב עז. האיטלקים תקפו, תקפו שוב, אך לא התקדמו.
ב-14 במרץ קוואלרו שם את הקלפים על השולחן: אם בין היום למחר לא נצליח, אנחנו נאלצים לוותר. וכך קרה. קליסורה נשארה בידי היוונים ולמוסוליני אין מה להראות. כשהכל הסתיים, התבוסה הזו הפכה בדיווחים ל"ניצחון". לפי קוואלרו, זו הייתה "המתקפה המנצחת במרץ שהבריאה מכה נוראה לקומפקטיות של הצבא היווני". מוסוליני הוסיף: "בין הווג'וסה והאוסום, הכליות של האויב נרסקו". ב-6 באפריל, דיוויזיות המשוריינים של המרשל וילהלם ליסט חצו את הגבול הבולגרי ונכנסו ליוון. הגרמנים הצילו את איטליה מהשפלה מוחלטת, אך המחיר היה כבד, כפיפות מוחלטת של איטליה לגרמניה בכל הנוגע להנהגה הפוליטית והצבאית של המלחמה.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!