מצודת בופור: המבצר שנכבש שוב על ידי סיירת גולני
על צוק תלול בגובה 717 מטר, המשקיף על נהר הליטני ועל מרחבי דרום לבנון וצפון ישראל, ניצבת מצודת בופור. הצלבנים קראו לה "מבצר יפה" בצרפתית עתיקה. הערבים כינו אותה קלעת א-שקיף, "מצודת הצוק התלול". השם הערבי שאול מארמית ומתאר במדויק את המיקום: סלע מסיבי היורד בתלילות מההר. הצלבנים בנו את המצודה במאה ה-12, במרחק של ק"מ אחד מכפר ארנון שבמחוז נבטייה.
המיקום האסטרטגי של המצודה הפך אותה לנקודת מפתח בכל תקופה, היא שולטת על אצבע הגליל, על בקעת עיון, ועל ציר הכביש ממטולה לנבטייה. אין תיעוד עכשווי על קיום ביצור במקום לפני 1139, אבל היסטוריונים מניחים שהמיקום המושלם הפך אותו לעמדה מבוצרת עוד קודם לכן. פולק, מלך ירושלים, כבש את הביצור ב-1139 והעניק את האתר ללורדים של צידון. ההיסטוריון יו קנדי משער שבניית המצודה הצלבנית החלה זמן קצר לאחר מכן.
המצודה בנויה בצורה משולשת בערך, בגודל של כ-150 על 100 מטר, ומחולקת לשני חצרות. מגדל המשמר נבנה כנגד הקיר המערבי של החצר העליונה, בעל תוכנית מרובעת בגודל של כ-12 על 12 מטר. בניגוד למצודות אירופאיות שבהן הכניסה למגדל הייתה בקומה הראשונה, בסוריה המוסכמה הייתה כניסה בקומת הקרקע. הכורדים הרחיבו את המצודה לכלול מדף סלע נמוך מעט ממזרח למצודה, ובכך הסירו אחד מנתיבי ההתקפה האפשריים.
מצלאח א-דין עד אש"ף: 800 שנות קרבות
ב-1187 ניצח צלאח א-דין את הצלבנים בקרב חיטין, ובעקבות זאת נפלו מצודות וערים רבות לידיו. בופור הייתה אחת המצודות האחרונות שהתנגדו לו. באפריל 1189 הייתה המצודה בשליטת ריינולד מצידון, ששרד את קרב חיטין. מקורות ערביים מתארים בפירוט כיצד צלאח א-דין התכונן למצור על המצודה בעודו חונה במרג'עיון הסמוכה. ריינולד פגש אותו וטען שיש לו אהדה למוסלמים, ושבעוד שהוא היה רוצה למסור את השליטה בבופור, משפחתו נמצאת בעיר הנוצרית צור והוא לא יכול להיכנע עד שיצאו בבטחה מהעיר.
בתקווה לכבוש את המצודה ללא שפיכות דמים, צלאח א-דין נתן לריינולד שלושה חודשים להוציא את משפחתו מצור. ריינולד השתמש בזמן הזה לתקן את המצודה ולאגור אספקה במקום. לאחר שלושה חודשים ריינולד פגש שוב את צלאח א-דין וטען שהוא זקוק ליותר זמן. צלאח א-דין התעקש שימסור את המצודה מיד, אז ריינולד הורה לחיל המצב להיכנע. אלא שהם סירבו. ריינולד נלקח בשבי והמצור החל. הלחימה נמשכה עד אוגוסט אותה שנה, כאשר צלאח א-דין נאלץ להרים את המצור כדי להגן על עכו. באפריל 1190 הושגה הסכמה שבה חיל המצב יעביר את השליטה לצלאח א-דין בתמורה לשחרורו של ריינולד.
המצודה שבה לשליטה צלבנית ב-1240 כחלק מאמנה, ונמכרה לאבירי הטמפלרים ב-1260. ב-1268 כבש הסולטן הממלוכי ביברס את המצודה, ושררה שקט יחסי במהלך המאות ה-14, ה-15 וה-16. בתחילת המאה ה-17 פחר א-דין השני תפס את המצודה כחלק מרשת הביצורים שלו. פחר א-דין הובס על ידי העות'מאנים, שהרסו את החלקים העליונים של המצודה. ב-1782 מושל עכו, ג'זאר פאשה, צר על המצודה, כבש אותה והרס רבים מהביצורים שנותרו. רעידת האדמה בגליל ב-1837 גרמה לנזק נוסף למבנה, ומאז שימשו ההריסות כמחצבה ומקלט לכבשים. בשנות ה-70 של המאה ה-20 תפס אש"ף את המצודה והשתמש בה לירי קטיושות על הגליל.
קרב בופור 1982: "היו להם מכונות ירייה?"
ב-6 ביוני 1982, בתחילת מבצע שלום הגליל, עמדת אש"ף במצודת בופור הופגזה בכבדות על ידי הישראלים. יומיים אחר כך, ב-8 ביוני, כבשו סיירת גולני ופלחה"ן גולני את המצודה. הכוח כלל כ-23 חיילים מסיירת גולני וכ-65 חיילים מפלחה"ן גולני, מולם עמדו בין 15 ל-30 לוחמי אש"ף. לאור התקדמות איטית, התקיפה שתוכננה להתבצע לאור יום הפכה לתקיפה לילית. הכוח נע במספר נגמ"שים אל המבצר, ובדרך נתקל באש מכיוון הכפר ארנון.
מהאש נפגע הנגמ"ש של מפקד הכוח רס"ן משה קפלינסקי, שאיבד את הכרתו. הפיקוד הועבר לסגנו, מפקד הפלחה"ן סרן צבי ברקאי, שהוביל את הכוחות תוך כדי לחימה לתחתית המבצר. בתחתית המבצר פגש ברקאי את רס"ן גוני הרניק, מפקד הסיירת שסיים את שירותו הצבאי יום לפני תחילת המלחמה, התנדב להשתתף בה וצורף לחפ"ק של הסמח"ט גבי אשכנזי. הרניק נע לעבר כוח הסיירת, אך בדרך התהפך הנגמ"ש שבו נסע. הרניק, שנפצע קל, המשיך ברגל עד שפגש את ברקאי והכוח וקיבל את הפיקוד.
גוני וצביקה תכננו את התקיפה מחדש כך שכל הכיבוש יהיה רגלי ללא הטנקים והנגמ"שים. סוכם שפלוגת ההנדסה תוביל ותכבוש את העמדות בחלקו הדרומי של היעד והסיירת תעבור דרכם לכבוש את חלקו הצפוני. בטרם יצאו למשימה תידרך הרניק את הכוחות במילים: "שלום לכולם, אנחנו עולים לקחת את הבופור. חיכינו לרגע הזה הרבה שנים, אנחנו הולכים לבצע אותו על הצד הטוב ביותר. ארז מימין, אביקם משמאל, יובל מקדימה, צביקה מאחור."
כוח פלחה"ן גולני בפיקוד צביקה ברקאי, והצוות הצעיר של סיירת גולני בפיקוד ארז גרשטיין, הגיעו אל המבצר תוך שהם חוצים בריצה שדה מוקשים בדרך אל עמדות המחבלים המבוצרות בצד הדרומי. במקביל, סיירת גולני שעשתה את דרכה אל חלקו הצפוני של המבצר נתקלה בהתנגדות אש כבדה. מהאש נהרגו שני חיילים. גולדמן והרניק התקדמו בתעלה, וגולדמן הרג מספר מחבלים. בשלב מסוים הגיעו לעמדה מבוצרת במיוחד שבה התבצר מחבל, שפגע והרג את הרניק מטווח קצר.
צה"ל איבד 6 הרוגים בקרב, ואילו האבדות בצד הפלסטיני נעו בין 8 ל-30 הרוגים לפי מקורות שונים. ביום שלאחר סיום הקרב הגיעו שר הביטחון אריאל שרון וראש הממשלה מנחם בגין יחד עם צלמים ועיתונאים. בראיון מצולם ששודר בטלוויזיה הישראלית, מנחם בגין הביע התעניינות במחבלים שהתבצרו במבצר ושאל: "היו להם מכונות ירייה?", אף שבאותה תקופה שימש המונח "מקלע". שאלה זו הפכה סמל לניתוק בין ראש הממשלה לבין הדרג הצבאי במלחמה. הרושם שהותיר הראיון , כי לא היו הרוגים לצה"ל , גרר את רעיה הרניק, אמו של סרן גוני הרניק, להתחיל במחאה. זו הייתה המחאה הראשונה מסוגה בישראל: אם שכולה המוחה נגד מדיניות הממשלה. בעקבות מחאתה התפתחו המחאות של ארגון ארבע אמהות וההפגנות הגדולות של ארגון שלום עכשיו נגד המלחמה והממשלה.
נחיצות כיבוש הבופור הייתה לנושא מחלוקת במשך שנים רבות. מפקד האוגדה אביגדור קהלני טען שכיבוש הבופור היה הכרחי כדי לאפשר מעבר בגשר חרדלה. לעומת זאת, דורון רובין מפקד חטיבה 500 בעוצבה טען שלא היה צורך בכיבוש הבופור, ומפקד חטיבת גולני הודה שבדיעבד לא היה צורך בכיבוש הבופור. תא"ל ד"ר דני אשר, איש מחלקת ההיסטוריה של צה"ל שחקר את הקרב, טען שמרגע ששונה תוואי ההתקדמות של העוצבה בגזרה המרכזית לא היה טעם בכיבוש הבופור. בפיקוד הצפון אף הוציאו פקודה לבטל את כיבוש הבופור, אלא שזו הגיעה לידי הכוח רק באמצע הקרב. חקירה מדוע הפקודה לא הגיעה אל יעדה בזמן נותרה ללא הכרעה.
במהלך 18 שנות הכיבוש, מצודת בופור, יחד עם הכוחות הישראליים, הופגזה בכבדות על ידי אש"ף וחיזבאללה. נעשו ניסיונות רבים לכבוש אותה מחדש. ב-2000 צה"ל עזב את בופור, והרס לחלוטין את הבסיס.
ב-31 במאי 2026, 26 שנים לאחר נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון, כוחות של אוגדה 36 כבשו מחדש את מצודת הבופור במסגרת הלחימה מול חזבאללה. סיירת גולני היא הכוח שביצע בפועל את כיבוש המצודה, חזרה סמלית של אותה יחידה שכבשה את המקום גם ב-1982.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!