מדוע ארצות הברית הפסיקה להכריז מלחמה?
יש משהו מרגש ומבהיל יחד בהצהרה פורמלית על מלחמה. מרגע שהקונגרס האמריקאי מברך על הכרזת המלחמה, העולם יודע שהמעצמה הגדולה ביותר בתולדות האנושות נכנסה למצב של לחימה מוחלטת. אך מאז יוני 1942, כאשר נפלו המילים הרשמיות האחרונות נגד בולגריה, הונגריה ורומניה, מעולם לא שמענו שוב את המילים הגורליות הללו מפי הקונגרס האמריקאי. זהו פרדוקס מדהים: המדינה שהפכה למעצמה הצבאית הדומיננטית בעולם, שנלחמה בווייטנאם ובקוריאה, שפלשה לעיראק ולאפגניסטן, שהפציצה את יוגוסלביה ואת לוב, מעולם לא הכריזה שוב מלחמה רשמית.
הסיבה העמוקה לכך טמונה בשינוי יסודי באופי הכוח הפוליטי באמריקה. הכרזת מלחמה דורשת אישור קונגרס, והקונגרס, בדומה לכנסת הגדולה בימי התנאים, מורכב מנציגים המחויבים לבוחריהם. כאשר פוליטיקאי אמריקאי מצביע בעד מלחמה, הוא יודע שעליו יהיה להסביר לבוחרים שלו מדוע שלח את בניהם למות במקום רחוק. זוהי אחריות כבדה וקשה, הדורשת הצדקה מוסרית בלתי מעורערת. פרל הארבור סיפקה הצדקה כזו בדצמבר 1941, אך לאחר מכן לא היה עוד אירוע שהצדיק בעיני הקונגרס הכרזה פורמלית.
במקום זאת, הנשיאים האמריקאיים גילו דרך חדשה ורדיקלית לנהל מלחמות: באמצעות סמכותם כמפקדים העליונים של הכוחות המזוינים. לפי החוקה האמריקאית, הנשיא רשאי לשלוח כוחות לפעולות מוגבלות ללא אישור קונגרס, בתנאי שיודיע לקונגרס על כך בתוך 48 שעות ויסיים את הפעולות תוך 60 יום, אלא אם הקונגרס יאשר המשך. זוהי פרצה חוקית שהפכה לכביש מהיר לעקיפת הדמוקרטיה. הנשיאים מצאו שהם יכולים לכנות כל פעולה צבאית "מוגבלת" ובכך להימנע מהצורך באישור פורמלי.
המחיר האמיתי של הלחישה במקום הכרזה
כאשר בוחנים את הדרך שבה אמריקה נכנסה למלחמת ווייטנאם, מתגלה תמונה מטרידה של הדרדרות הדרגתית. הכל התחיל ב-1955 עם יועצים צבאיים בודדים, המשיך עם 700 חיילים ב-1960, התרחב ל-16,000 איש ב-1963, וכך הלאה עד שבשיא המעורבות היו בווייטנאם למעלה מחצי מיליון חיילים אמריקאים. זוהי דוגמה קלסית למה שמכנים "השקעה הדרגתית", תהליך שבו אדם או מדינה מוצאים עצמם עמוק בפנים במצב שמעולם לא היו מסכימים לו מלכתחילה. אילו הנשיא קנדי היה מבקש מהקונגרס ב-1963 לאשר משלוח חצי מיליון חיילים לווייטנאם, סביר להניח שהדבר לא היה עובר.
הכמיהה להימנע מהכרזות מלחמה פורמליות נובעת גם מהזיכרון הטראומטי של מלחמת העולם הראשונה. אז דרש הקונגרס מהציבור האמריקאי להקריב הכל למען "המלחמה שתסיים את כל המלחמות", והתוצאה הייתה אכזבה מרה. 116,516 הרוגים חיילים אמריקאים מתו במלחמה שלא הביאה שום תועלת אמיתית לארצות הברית. לאחר מכן, הציבור האמריקאי התקשה להאמין בהבטחות גדולות ובמטרות נשגבות. הפוליטיקאים למדו שעדיף להציג מעורבות צבאית כ"פעולות מוגבלות" או "שמירת שלום" מאשר כמלחמות אמיתיות הדורשות הקרבה לאומית.
יש בכך משהו מזכיר את הדרך שבה גם בישראל מעדיפים לדבר על "מבצעים" מאשר על מלחמות. "מבצע צוק איתן", "מבצע שומר החומות", השמות הללו נשמעים יותר מדויקים ומוגבלים מ"מלחמת עזה השלישית" או "מלחמת עזה הרביעית". זוהי תופעה אוניברסלית: כאשר מנהיגים מתקשים להצדיק מלחמה מלאה בפני הציבור שלהם, הם פונים לשפה המעמעמת והמקטינה. אך הבעיה היא שכאשר אין הכרזת מלחמה פורמלית, אין גם דרך פורמלית לסיים אותה, והתוצאה היא מעורבויות ארוכות ומתמשכות שיכולות להיגרר שנים ועשורים.
חזרה לדרך הישנה או המשך בדרך החדשה
האירוניה הגדולה היא שדווקא בעידן שבו ארצות הברית הפכה למעצמה הדומיננטית בעולם, היא הפסיקה להכריז מלחמות פורמליות. כאשר אמריקה הייתה מדינה יותר קטנה וחלשה, מנהיגיה לא היססו להכריז מלחמה על בריטניה ב-1812 או על מקסיקו ב-1846. אך כאשר היא הפכה לאימפריה עולמית, המנהיגים שלה מצאו שהדמוקרטיה מטרידה אותם. קל יותר לנהל מלחמות קטנות ומתמשכות מאשר לבקש מהעם להקריב למען מטרה ברורה ומוגדרת.
יש בכך לקח עמוק על טבע הכוח הדמוקרטי. החובה להכריז מלחמה בפני הציבור היא סוג של בלם דמוקרטי על שימוש בכוח צבאי. כאשר מנהיג חייב לעמוד בפני נציגי העם ולהצדיק מלחמה, הוא נאלץ לחשוב פעמיים על המטרות, על הסיכונים ועל המחיר. כאשר הוא יכול לשלוח חיילים ללא הצדקה פורמלית, הפיתוי לפעול בחיפזון או מטעמים קטנוניים הופך גדול יותר. החובה להכריז מלחמה היא כמו חובת ברכה לפני אכילה, היא מאלצת אותנו לעצור ולחשוב על המשמעות של מה שאנחנו עומדים לעשות.
ההיסטוריה של המאה העשרים מלמדת שמדינות שמוצאות דרכים לעקוף בקרות דמוקרטיות על שימוש בכוח צבאי, נוטות להיכנס למלחמות יותר ויותר בעייתיות. החל מווייטנאם ועד אפגניסטן, אמריקה גילתה שקל יותר להיכנס למלחמה מאשר לצאת ממנה, ושהעדר הכרזה פורמלית הופך כל סיום למעורפל ובלתי מובן. אולי הגיע הזמן שהאמריקאים יחזרו לדרך הישנה שלהם, להכריז מלחמה רק כאשר המטרה ברורה והעם מוכן להקריב למענה. עד אז, נמשיך לראות "מבצעים מוגבלים" שנמשכים עשרות שנים ולא מביאים לשום מקום.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!