ההפגנות הגדולות בהיסטוריה: מחאות שזעזעו את ישראל והעולם
בינואר 1952, כשבוע לאחר שהממשלה הישראלית הצעירה חשפה את כוונתה לפתוח במשא ומתן עם גרמניה המערבית לקבלת פיצויים על השואה, הפכו הרחובות הסמוכים לכנסת לזירת עימות אלימה שטרם נראתה כמותה במדינה הצעירה. בעצרת המונים שארגנה תנועת חרות, עמד מנחם בגין מול אלפים והאשים את הממשלה במכירת כבוד העם היהודי: "זהו החשבון שלהם: כסף, כסף, כסף! בעד כמה מיליוני דולרים עומדת להיעשות התועבה".
במשך שעתיים לאחר העצרת, כ-5,000 מפגינים ניסו לפרוץ למשכן הכנסת, יידו אבנים ופצעו חלק מחברי הכנסת. מאות נפצעו כשהמשטרה פיזרה אותם בכוח, באופן אירוני בעזרת שימוש בגז מדמיע. ההפגנה התפתחה לאחת האלימות ביותר שידעה המדינה הצעירה. השואה הייתה אז פצע פתוח, והחלוקה לא הייתה בין ימין לשמאל, גם במפא"י ובציונים הכלליים היו אנשים שלא היו מוכנים למשא ומתן עם גרמניה. אנשים הרגישו שהדבר מחלל את זכר בני משפחתם.
למרות המחאה הסוערת, ההסכם נחתם. גרמניה העבירה לישראל בין השנים 1953-1965 כ-3 מיליארד מארק, והכספים הביאו מפנה כלכלי משמעותי. בשנת 1955 ההכנסה המשמעותית ביותר לקופת המדינה, 87 מיליון דולר, הגיעה מכספי השילומים. הממשלה הצעירה, שסבלה ממשטר צנע וממחסור כלכלי, קיבלה חיזוק כלכלי שאפשר לה להמשיך בבניית המדינה.
ואדי סאליב והפנתרים: מחאה על אפליה
ב-1959 פרצו מחאות על אפלייתם של עולי צפון אפריקה, במיוחד ממרוקו, לאחר שמוטר ירה באזרח שיכור יוצא מרוקו בחיפה. המהומות התפשטו ממגדל העמק וטבריה דרך תל חנן ועד באר שבע. פועל בן 30 התוודה לעיתון "מעריב": "המשטרה הרגה מרוקאי… אמא שלי אישה טובה ויש לה הרבה חברות אשכנזיות, אבל היא לא שכחה את האפליה במתן שיכונים לפולנים שבאו אחריה". המהומות לא נולדו בגלל תקרית בודדת, אלא על רקע האפליה המתמשכת ומשום שעד 1948 היישוב לא הכיר את יהודי ארצות האסלאם ומרוקו.
12 שנים אחרי מהומות ואדי סאליב, צעירים משכונת מוסררה בירושלים החלו במחאה שונה לחלוטין. הם הגיעו לחצר עיריית ירושלים למחות על שלילת רישיון הפגנה ומעצרי מניעה. ראש העיר טדי קולק פתח את החלון בלשכתו וצעק: "רדו מהדשא!". הפנתרים השחורים פרצו והשתלטו על דירות שהממשלה ייעדה לעולי ברית המועצות, הפגינו עם ארונות מתים ואנשים כבולים, פרצו למפעלי שמן וגנבו בקבוקי חלב משכונות מבוססות כדי לחלק למשפחות במצוקה.
להבדיל מחבורת בן הרוש בואדי סאליב, הפנתרים השחורים ידעו להציג את עצמם כאיום ממשי על השלטון ובמקביל למתג את עצמם באופן שובה לב. הם דרשו לשוחח עם ראש הממשלה גולדה מאיר וידעו שהם חיים במדינה שמתחילה לשגשג כלכלית ורצו חלק מהעוגה. התבטאותה המיוחסת לגולדה מאיר לאחר פגישה עם נציגי הפנתרים, "הם לא נחמדים", השתרשה כביטוי מייצג להתנשאות התרבותית של מפלגת השלטון כלפי עולי המזרח. התנועה התפרקה ב-1973 בשל מחלוקות פנימיות ולא הצליחה להיבחר לכנסת.
פרופ' אורית רוזין מאוניברסיטת תל אביב מסכמת: "מכל המחאות עלה שמה שאנשים רוצים להשיג כשהם יוצאים להפגין, מעבר לפתרונות מעשיים של לחם, עבודה ושיפור תשתיות, זו הכרה. שיראו אותם. עולים חדשים אמרו ש'הפקיד אולי לא יכול לתת לי עבודה או דיור, אבל למה הוא מעליב אותי או משפיל אותי?'". הקו שמחבר את כל מבעי ההתנגדות והמחאה קשור הרבה פעמים לחוסר ההבנה של הממשלה ושל הרשויות מה אדם צריך, ובעיקר לצורך שלו שמישהו יקשיב לו גם כשאין בחירות.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!