ההפגנות הגדולות בהיסטוריה: מחאות שזעזעו את ישראל והעולם
בשעה חמש וחצי אחר הצהריים, ב-7 בינואר 1952, טיפס מנחם בגין על בימה זעירה בכיכר ציון בירושלים, ונשא נאום שהרעיד את אבני העיר. סביבו נאספו כעשרת אלפים איש, רבים מהם הגיעו בשיירות אוטובוסים עמוסות מכל קצווי הארץ, כמו נחשול שלא ניתן היה לעצור. הם באו למחות נגד כוונת ממשלת ישראל לפתוח במשא ומתן עם גרמניה על הסכם שילומים בגין הרכוש היהודי שנשדד בתקופת מלחמת העולם השנייה. 3 שנים בלבד לאחר תום המלחמה, כשהמדינה הצעירה שרויה במשבר כלכלי חמור וחסרה אפילו לחם לתושביה, נגע הנושא בפצע פתוח שלא הגליד אצל אף משפחה שאיבדה יקיריה. השלטים שהונפו מעל הראשים היו חדים וכואבים כמו סכין: 'לא נספסר בדם המיליונים', 'הלאה ממשלת הקלון'.
כשסיים בגין את דבריו, פנו מאות מפגינים לעבר משכן הכנסת, אז ברחוב קינג ג'ורג'. השוטרים ניסו לחסום את הדרך, ותוך דקות ספורות התלקח עימות אלים: אלות מונפות, פצצות גז מדמיע, מכוניות עולות באש בסמוך לבניין. אבן שהוטחה מן הרחוב חדרה דרך אחד מחלונות אולם המליאה ופגעה בראשו של חבר הכנסת חנן רובין, שפונה בבהילות לטיפול רפואי וחזר לדיון דקות ספורות לאחר מכן, ראשו חבוש בתחבושת לבנה. בתוך האולם עצמו התלקח ויכוח סוער בין בגין לראש הממשלה דוד בן גוריון, כשכל אחד מטיח באחר האשמות חמורות. בגין אף כינה את בן גוריון 'חוליגן' כינוי שעורר סערה רבה.
הכנסת אישרה בסופו של דבר את ההחלטה ברוב של 61 מול 50, ובספטמבר אותה שנה נחתם הסכם השילומים שסייע לכלכלת המדינה הצעירה לצאת מהמשבר. אך מה שנותר מאותו יום, מעבר לתוצאה הפוליטית עצמה, הוא התקדים שנחקק: לראשונה מאז קום המדינה יצאו אזרחים בהמוניהם לרחוב בניסיון לשנות החלטת ממשלה בכוח הצעקה הציבורית, וכמעט הצליחו לפרוץ פיזית אל תוך בית המחוקקים. האם זה היה המקרה האחרון שבו הרחוב הישראלי בחר להשמיע את קולו בעוצמה כזו? כפי שההיסטוריה עתידה להוכיח, התשובה הייתה שלילית מכל וכל.
ואדי סאליב: הזעם שהצית מהפכה
שבע שנים לאחר מכן, ב-9 ביולי 1959, נורה ברגליו סבל בשם יעקב אלקריף בעימות עם שוטר בבית קפה בשכונת ואדי סאליב שבחיפה. מה גרם לשכונה שלמה להתלקח תוך יום אחד בלבד? השכונה, ערבית לשעבר שהתרוקנה מתושביה במלחמת העצמאות, אוכלסה ברובה ביוצאי צפון אפריקה שחיו בצפיפות מחניקה, סבלו מבעיות תברואה ומתחלואה גבוהה, ומשיעורי נשירה גבוהים מבתי הספר. שמועת שווא שהתפשטה באותו לילה, כאילו אלקריף נהרג, הציתה את השכונה כולה כמו גפרור בשדה קוצים יבש. תוך יום פרצו הפגנות, שהתדרדרו במהירות למהומות של ממש: חנויות נשרפו, מכוניות משטרה נופצו, ומועדוני מפלגת השלטון בשכונה הסמוכה עלו באש. 34 מפגינים נעצרו, ו-13 שוטרים נפצעו.
תגובת הממסד למהומות הייתה נחרצת, אך האירועים עוררו הד ציבורי רחב שהעלה סוף-סוף לסדר היום את מצוקת יוצאי צפון אפריקה בישראל. תנאי המחיה הקשים בשכונה, לצד תחושות הקיפוח והאפליה שנצברו שנים, נחשבים כיום לגורמים המרכזיים שהובילו לפרוץ המחאה, אירוע שנחקק בזיכרון הציבורי כאחת ההתפרצויות המשמעותיות הראשונות של מחאה עדתית במדינת ישראל הצעירה.
התחושה הקשה לא נעלמה, היא רק המתינה בסבלנות. כעבור יותר מעשור היא שבה והתפרצה, כשקבוצת צעירים, ברובם בני הדור השני של עולי צפון אפריקה, הקימו תנועת מחאה בשם 'הפנתרים השחורים'. גם כאן עמדו במרכז תחושות קיפוח כלכלי וחברתי עמוקות, שהדהדו במדויק את אלו שהתעוררו בואדי סאליב. תנועת הפנתרים השחורים המשיכה את המאבק על שוויון וצדק חברתי עבור יוצאי ארצות האסלאם, וסימנה שהמחאה העדתית בישראל לא תמה מעולם, היא רק חיכתה לדור הבא שיישא אותה הלאה.
מחאת האוהלים: מדירה בודדת למהפכה
כמעט ארבעים שנה לאחר מכן, ב-14 ביולי 2011, קיבלה צעירה בשם דפני ליף הודעת פינוי מדירתה השכורה. בתגובה החליטה להציב אוהל מחאה בודד בשדרות רוטשילד בתל אביב, צעד קטן וכמעט אישי, שהצית בלי ידיעתה את מה שיהפוך לימים ל'מחאת האוהלים', אחת התופעות החברתיות המשמעותיות בתולדות המדינה. מה שהחל כמחאה פרטית על יוקר הדיור הפך תוך ימים ספורים ל'עיר אוהלים' של ממש, עם מטבח משותף, אמצעי תקשורת ופעילויות תרבות. הרקע היה משבר דיור מוחשי וכואב: בין השנים 2007 ל-2011 עלו מחירי הדירות ב-38.5% ביחס לשכר הממוצע, ורכישת דירה בישראל דרשה בממוצע 138 משכורות חודשיות שלמות, הרבה מעבר לנדרש בצרפת שם זה 90 משכורות או בארצות הברית שזה 60 משכורות בלבד.
תוך שבועות ספורים התפשטה המחאה החברתית כאש בשדה קוצים לכל רחבי הארץ, מירושלים ועד חיפה ובאר שבע. בהפגנה שנערכה ב-3 בספטמבר 2011, המכונה 'צעדת המיליון', יצאו כ-400 אלף איש לרחובות בכל הארץ, מתוכם כ-300 אלף בתל אביב לבדה, היקף שלא נראה כמותו קודם לכן בתולדות המדינה. הסיסמה שהדהדה מפה לאוזן ומרחוב לרחוב הייתה 'העם דורש צדק חברתי'. בתגובה הקים ראש הממשלה בנימין נתניהו ועדה בראשות הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג, שנועדה לגבש המלצות כלכליות וחברתיות. מהמלצות ועדת טרכטנברג יושמו בסופו של דבר, בין היתר, הרחבת חוק החינוך החינם לגילאי שלוש.
האם מחאת 2011 הצליחה במלוא מובן המילה? קשה לתת על כך תשובה חד-משמעית. עד יוני 2012 יושם רק כשליש מהמלצות הוועדה, אך רבים מפעילי המחאה, ובהם סתיו שפיר ואיציק שמולי, נבחרו מאוחר יותר לכנסת (מי אמר שלהפגין לא עוזר), ומאבקים דומים על שכר מינימום ותנאי עבודה המשיכו לפעום גם בשנים שלאחר מכן. נשיא המדינה ראובן ריבלין ציין כבר בשלהי 2014 כי 'קו ברור נמתח מ-2011 לדיון הכלכלי-חברתי של היום'. מוואדי סאליב ועד רוטשילד, המכנה המשותף חוזר על עצמו פעם אחר פעם: כשמצטברת מצוקה אמיתית שאין לה מוצא, הרחוב הישראלי יודע היטב כיצד להשמיע את קולו, ומדינה שלמה נאלצת להקשיב.
תגובות (2)