38 יהודים ששרדו את השואה במערות אוקראינה
בלילה קפוא אחד של שנת תש"ג, כשהעולם כולו נדם מפחד, נפער פתחה של מערה אפלה באוקראינה, ונהפך, מי ייתן ולא נדע עוד כמותו, לבית האחרון ולתקווה היחידה של עשרות יהודים שברחו מציפורני המוות.
היה זה בחג הסוכות, ליל י"ט בתשרי תש"ג, ליל חושך שבו אפילו הירח, כמו מתבייש להאיר על מראות הזוועה, לא נראה בשמיים. מהעיירה הקטנה קורולובקה שבמערב אוקראינה יצאה שיירה דוממת: זיידה שטרמר, אשתו אסתר, וששת ילדיהם, ולצידם כעשרים וארבעה שכנים וקרובים, פסעו בשקט אל תוך החשכה, לעבר מערה הטמונה כשמונה קילומטרים מצפון לעיר. איש מהם לא ידע כמה זמן ייאלצו לשהות שם. איש לא שיער שהמחילה הקרה הזו, חשוכה כקבר, תהפוך לביתם למשך למעלה משנה תמימה.
מה בכלל מביא משפחה שלמה לנטוש את קורת הגג שלה ולרדת אל תהומות האדמה? התשובה, לצערנו, פשוטה עד כאב: לא נותרה להם ברירה אחרת בעולם. אותו קיץ הכריזו הגרמנים כי קורולובקה "נקייה מיהודים", כינוי שהסתיר מאחוריו גיא הרוגים. באותו חג הסוכות, בשעה שיהודים אחרים ישבו בסוכותיהם, הקיף הגסטאפו את העיירה, הכריח יהודים לחפור בורות ענק באדמה במו ידיהם, והוציאם להורג עשרות בכל פעם. מתוך יותר מ-14,000 יהודים שחיו באזור לפני המלחמה, שרדו בסוף רק כ-300 נפשות.
המערה שאליה נקלעו, ורטבה, שימשה בעבר אתר טיול צנוע לבני האזור, ולא נועדה מעולם לשמש בית מגורים. לא הייתה בה מערכת אוורור, ולא היה בה מקור מים קבוע משלה. שלמה שטרמר, האח הצעיר במשפחה, סיפר שנים לאחר מכן במילים פשוטות שצובטות את הלב: "המצב שלנו באותה תקופה היה ממש, ממש רע. לא היו לנו מים, והיינו צריכים לתפוס את הטיפות שירדו מהקירות בכוסות". זיידה ושלושת בניו קיבלו רישיון מיוחד מהמשטרה לאסוף גרוטאות מתכת, עבודה משפילה למראית עין, שהעניקה להם בכל זאת חופש תנועה יחסי ואפשרות לרכוש פת לחם בשוק השחור.
כעבור כ-150 יום מתחת לאדמה קרה מה שהמשפחות פחדו ממנו יותר מכל דבר שבעולם: הגסטאפו גילה את המחבוא. אסתר שטרמר, אישה של אמונה ושל אומץ לב שלא יתואר, עמדה מול הקצין הגרמני ואמרה לו בגרמנית צחה: "טוב מאוד, אז מצאתם אותנו. אתם חושבים שאם לא תהרגו אותנו הפיהרר יפסיד במלחמה? תראו איך אנחנו חיים כאן, כמו חולדות. כל מה שאנחנו רוצים זה לחיות, לשרוד את שנות המלחמה". הגרמנים תפסו שמונה מן המסתתרים, ורק שישה מהם הצליחו לחמוק ולשוב אל תוך המחבוא.
חיים חדשים תחת האדמה
בעקבות הטרגדיה במערת ורטבה פנה ניסל, האח הבכור במשפחה, אל חברו הנאמן מונקו לובודזין, יערן אוקראיני-נוצרי שסייע למשפחה באמונה משך כל שנות המלחמה, בניגוד לרבים מבני עמו ששיתפו פעולה עם הכובש הגרמני. מונקו סיפר לו על בור שקיעה בשדה השייך לכומר המקומי. באחד במאי 1943 יצאו ניסל, אחיו שולים וחבריהם לחקור את המקום. שולים תיאר את הרגע במילים שנחרתות בזיכרון: "כשהגענו לשם, היה שם דשא נחמד, נחמד, כמו מגרש גולף. ואז יש לך גיא גדול בעומק של כארבעים רגל, ומים היו מטפטפים פנימה".
המערה שהתגלתה, פופובה ימה, "נקיק הכומר" בתרגום חופשי, התבררה כמערכת מערות ענקית המשתרעת על פני כ-124 ק"מ מתחת לפני האדמה. זוהי המערה השנייה בגודלה מסוגה באוקראינה, והעשירית בגודלה בעולם כולו. 4 ימים בלבד לאחר הגילוי, עברו לשם 38 נפשות, ובהן סבתא בת 75 ופעוטה בת 4 בלבד, נכדתה של אסתר. הם בחרו לעצמם ארבעה חדרים מחוברים, הרחק מן המעברים הראשיים של המערה.
בתוך המחבוא החדש נרקמה חברה קטנה בפני עצמה. אסתר שטרמר ניהלה את הקבוצה בסדר כמעט צבאי: חלוקת תפקידים ברורה לבישול, לכביסה, לתיקונים ולניקיון. בשל הלחות והחושך המוחלט ישנו המסתתרים לעיתים עד 22 שעות ברציפות, והדליקו נר רק פעמיים-שלוש ביום. תזונתם, שהתבססה בעיקר על דגנים ומרק דליל, הביאה לירידה במשקלם עד כשני שלישים בלבד ממשקלם התקין. חוקר הישרדות שבחן מאוחר יותר את סיפורם השווה את מצבם לזה של אסטרונאוטים בטיסת חלל ארוכה: גופם, כמו נפשם, מעולם לא ידע מנוחה של ממש.
מדי פעם יצאו הגברים למשימות לילה מסוכנות, לאיסוף אספקה ולכריתת עצים לחימום. שולים תיאר כיצד קצצו פעם עשרים עצים גדולים בעבודת גרזן שקטה למחצה: "זו הייתה סכנה נוראית. אתה שומע… אתה מקשיב. ואתה שומע את החיתוך: פאו! בום! באם! כל כך הרבה רעש". בדרכם חזרה נעזרו בכוכבי השמים בלבד, ממש כמו נוסעי מדבר קדמונים. "כשיצאנו החוצה, היה שם הדובה הגדולה", סיפר שולים. "היא הסתובבה, הסתובבה, וכשהיא הייתה כמעט אופקית ידענו שבקרוב יהיה בוקר. ידענו שאנחנו צריכים לחזור".
שחרור, שתיקה, וגילוי מחדש
לא אחת עמדו חייהם ממש על הכף. פעם אחת חסמו תושבים אוקראינים מקומיים את פתח המערה באדמה ובסלעים, וכלאו למעשה את 38 היהודים בפנים, הגברים חפרו ימים ולילות רצופים, בלי הפוגה, עד שפרצו מוצא חדש בכוחות עצמם. בהזדמנות אחרת, בעת הברחת שקי דגן, נתקע אחד השקים בפתח המערה בדיוק כשגורמים עוינים ארבו מבחוץ. לפי המסורת המשפחתית נורו אז יריות, ואיש לא נפגע. שולים שטרמר נהג לספר על כך שוב ושוב: "אם השק הזה לא היה נתקע, לא היינו כאן. זה היה אחד מהרבה ניסים".
לאחר תקופה ממושכת של יותר מ-500 ימים תת-קרקעיים, בשתי המערות גם יחד, יצאו 38 השורדים סוף-סוף לאור השמש. פפקלה, שהייתה אז ילדה קטנה ובילתה חלק ניכר מילדותה במסתור, זכרה: "אמרתי לאמא שלי, תכבי את הנר! תכבי את האור! לא יכולתי להאמין בזה. שכחתי לגמרי מה זו השמש". גם לאחר שהגרמנים עזבו, אוקראינה נותרה מקום מסוכן, וזיידה שטרמר עצמו, אבי המשפחה, נהרג זמן קצר לאחר מכן בידי גורמים מקומיים, לאחר ששרד את השואה עצמה. שנים רבות אחר כך, כשהמשפחה כבר חייתה בקנדה, כמעט ולא סיפרה לאיש על מקום המחבוא, מחשש שמא תזדקק לו עוד פעם.
הסיפור נחשף מחדש רק שנים רבות לאחר מכן, בזכות כריס ניקולה, חוקר מערות חובב מארצות הברית. ניקולה הגיע לאוקראינה כדי לחקור את שורשי משפחתו שלו, ונתקל בעומק אחת המערות בשרידי מחנה מגורים נשכח: נעליים בלויות, כפתורים, וריחיים מגולפות ביד. לאחר שנים ארוכות של חיפוש עיקש איתר את סול וקסלר, אחד הניצולים, שהוביל אותו בהמשך אל שאר בני המשפחה, כמו חוט השני שסוגר מעגל שנפער עשרות שנים קודם לכן.
הסיפור פורסם במגזין הנשיונל ג'יאוגרפיק, ובעקבותיו אותרו כמה מן הניצולים החיים, ובהם שולים שטרמר ופפקלה, התינוקת שגדלה בין קירות המערה, המתגוררת כיום במונטריאול שבקנדה. עשרות שנים אחר כך, סיפורם של 38 היהודים שירדו אל חשכת המערות ויצאו ממנה בחיים, ממשיך להדהד ולהזכיר לנו שלהשגחה העליונה ישנם דרכים משלה.
תגובות
היו הראשונים להגיב!