קרב האטלנטי: המערכה שהכריעה את מלחמת העולם השנייה
באוקטובר 1940, בעיצומו של ליל סתווי קר, התרחש אחד האירועים הטראומטיים ביותר של המלחמה הימית. שתי שיירות בריטיות, SC 7 ו-HX 79, איבדו 34 ספינות במרווח של 48 שעות בלבד. שבע צוללות גרמניות תקפו את השיירה SC 7 שליוותה רק על ידי סירה בודדת ושתי ספינות מלחמה, ליווי בלתי מספק בבירור לשיירה של 34 ספינות איטיות. הצוללות פעלו בטקטיקת "להקת הזאבים" החדשה שפיתח האדמירל קרל דניץ: קו סיור ארוך של צוללות חיפש שיירות, וכאשר אחת זיהתה מטרה, היא דיווחה למפקדה ועקבה אחריה עד שצוללות נוספות התכנסו לתקיפה משותפת.
ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל כתב מאוחר יותר: "הדבר היחיד שבאמת הפחיד אותי במהלך המלחמה היה סכנת צוללות ה-U-boat הגרמניות. הייתי מודאג יותר מהקרב הזה מאשר מהקרב האווירי המפואר שנקרא 'קרב בריטניה'". הצהרה זו, המגיעה מאדם שהוביל את בריטניה דרך התקפות ה-V-1 וה-V-2 וקרב בריטניה, מעמידה את איום הצוללות בפרספקטיבה הנכונה. המערכה באוקיינוס האטלנטי הייתה הקמפיין הצבאי הרציף הארוך ביותר במלחמת העולם השנייה, שנמשך מספטמבר 1939 ועד מאי 1945, 5 שנים ו-8 חודשים.
במרכז המערכה עמד המצור הימי של בעלות הברית על גרמניה והמצור הנגדי הגרמני. בריטניה, כמדינת אי, הייתה תלויה באופן קריטי בייבוא ימי. המדינה נזקקה ליותר ממיליון טון של חומרים מיובאים בשבוע כדי לשרוד ולהילחם. המערכה הייתה למעשה "מלחמת טונאז'", בעלות הברית נאבקו לספק אספקה לבריטניה, בעוד שהציר ניסה לטבוע ספינות סוחר קריטיות למאמץ המלחמתי הבריטי. המערכה כללה אלפי ספינות בזירה שכיסתה מיליוני קילומטרים רבועים של אוקיינוס, ונודעה כ"הארוכה, הגדולה והמורכבת ביותר" בהיסטוריה הימית.
המחיר האנושי היה כבד: 72,200 ימאים צבאיים וסוחרים של בעלות הברית מתו במהלך המערכה, 3,500 ספינות סוחר אבדו, ו-175 ספינות מלחמה הוטבעו. הגרמנים שילמו מחיר אפילו כבד יותר: כ-30,000 מלחי U-boat נהרגו, 3/4 מכוח הצוללות בן 40,000 איש, ו-783 צוללות אבדו. זו הייתה החזית העיקרית של המאמץ המלחמתי הגרמני, גרמניה הוציאה יותר כסף על ייצור כלי שיט מאשר על כל סוגי כלי הרכב היבשתיים ביחד, כולל טנקים.
מערכת השיירות: ארגון שהציל חיים
כאשר ארצות הברית נכנסה למלחמה בדצמבר 1941, היה עליה ללמוד במהירות את הלקחים שבריטניה כבר שילמה עליהם במחיר דמים. עוד לפני כניסת ארה"ב למלחמה, ב-18 בנובמבר 1941, 19 ימים בלבד לפני התקפת פרל הארבור, הוקם רשמית "מדור השיירות והניתוב" במשרד המבצעים הימיים. המדור היה אחראי לארגון השיירות, כולל הקצאת ספינות, נמלי התכנסות, תאריכי הפלגה, מסלולי הפלגה והוראות כלליות לספינות סוחר ולמלווים.
האדמירל ארנסט ג׳יי קינג, מפקד הצי האמריקאי, דחה בתחילה את הקריאות הבריטיות להטלת האפלה חופית או הקמת מערכת שיירות. התוצאות היו קטסטרופליות: בין ינואר למאי 1942, במסגרת מבצע "הקשה" הגרמני, 397 ספינות בהיקף של יותר מ-2 מיליון טון טבעו מול החוף האמריקאי. צוללות ה-U-boat עמדו מול החוף בלילה וזיהו ספינות על רקע אורות הערים שלא הוחשכו. רק כאשר קינג סוף סוף גייס מספיק ספינות להקמת מערכת שיירות במאי 1942, האבדות החלו לרדת.
מערכת השיירות האמריקאית התבססה על שיתוף פעולה הדוק עם הבריטים והקנדים. שיירות מזרחה היו תחת שליטת משרד הצי האמריקאי עד שהגיעו לקו אורך מסוים, ואז האדמירליות הבריטית השתלטה עליהן. נוהל הפוך בוצע לשיירות מערבה.
לפני כל הפלגה התקיימה ועידה מפורטת במשרד מנהל הנמל. הקברניטים של כל כלי השיט הסוחרים, המפקדים של כלי השיט המלווים, מפקד המלווה והקומודור עם מטותיהם השתתפו בה. מנהל הנמל פתח את ההליכים בהערות על מבנה השיירה, לוח הזמנים של ההפלגה, סודיות המידע וסכנות הצוללות. הקומודור נתן הוראות משלו לגבי התארגנות, שמירת עמדה, החשכת ספינה וסילוק אשפה. מפקד המלווה כיסה עניינים הקשורים להגנת השיירה במקרה של התקפת צוללת, שטח או אוויר.
הניסיון הראה שהייתה פחות סכנה מהתקפת צוללת אם הספינות נערכו בחזית רחבה עם עומק רדוד. דיאגרמת השיירה הראתה לעיתים קרובות עד שתים עשרה עמודות עם לא יותר מחמש ספינות בעמודות המרכזיות. ספינות גדולות ואלה הנושאות מטענים יקרי ערך, כמו מכליות, הוצבו בעמודות המרכזיות שבהן הסכנה מטורפדות הייתה מופחתת. מערכת השיירות הוכיחה את עצמה כיעילה ביותר, הרוב המכריע של הספינות שהפליגו בשיירות הגיעו ליעדן בשלום, והשיירות המהירות סבלו מאבדות נמוכות במיוחד.
מאי 1943: המהפך הטכנולוגי הגדול
מרץ 1943 היה החודש הקשה ביותר עבור בעלות הברית במערכת האטלנטי. 120 ספינות טבעו ברחבי העולם, 82 מהן באוקיינוס האטלנטי (476,000 טון), תמורת 12 צוללות בלבד שהושמדו. המצב בבריטניה היה כה קשה עד שהתקיים דיון על אי־היכולת להמשיך במלחמה, כאשר אספקת הדלק הייתה נמוכה במיוחד. הבריטים שקלו אפילו לנטוש את מערכת השיירות לחלוטין. אולם באפריל-מאי 1943 חל מהפך דרמטי שהפך את מהלך המלחמה כולה.
מאי 1943 נודע כ״מאי השחור״ בזרוע הצוללות הגרמנית. 43 צוללות הושמדו במאי, 34 מהן באטלנטי, אובדן כבד ביותר עבור זרוע ה־U-boat. תמורת זאת, בעלות הברית איבדו 58 ספינות, 34 מהן באטלנטי. נקודת המפנה הייתה הקרב סביב השיירה האיטית ONS 5 באפריל-מאי 1943. למרות שטבעו 13 ספינות סוחר, 6 צוללות הושמדו על ידי המלווים או מטוסים. מול האסון, דניץ ביטל את הפעולות בצפון האטלנטי והודה: ״הפסדנו את קרב האטלנטי״.
הניצחון של בעלות הברית נבע מהתכנסות פתאומית של טכנולוגיות מתקדמות. הרדאר המטרי הישן הוחלף במכ"ם צנטימטרי חדש שהיה מדויק הרבה יותר. המצאת המגנטרון בחלל תהודה אפשרה מעבר מטווח התדרים המטרי לטווח הצנטימטרי. גלאי המתכות הגרמני פעל רק בתחום המטרי ולא זיהה את הפליטות החדשות. באפריל 1943 החל פיקוד החופים של חיל האוויר המלכותי במבצע Derange, מטוסים ארוכי טווח עם המכ"ם החדש סיירו במפרץ ביסקאי והשיגו הצלחות משמעותיות.
הפער באמצע האוקיינוס האטלנטי, שלא היה נגיש למטוסים, נסגר על ידי מפציצי קונסולידייטד B-24 ליברייטור ארוכי טווח (VLR). לפני אמצע 1941, כיסוי אווירי על ידי מטוסים יבשתיים השאיר פער משמעותי באמצע האטלנטי, מחוץ לטווח של מטוסים יבשתיים, שבו צוללות ה־U-boat יכלו לשוטט כרצונן. רק לאחר ועידת האטלנטי שהתקיימה בוושינגטון במרץ 1943 הגיעה הקלה באמצעות אספקת מטוסי ליברייטור נוספים לחיל האוויר המלכותי הקנדי. עד מאי, הפער נסגר ברובו.
זרקור ליי, היה המצאה בריטית, זרקור ענק בקוטר 61 ס"מ עם קשת פחמן, שהותאם להתאמה לבטן התחתונה של מפציץ ויקרס ולינגטון. ב־5 ביולי 1942, U-502 הפכה להרוג המאושר הראשון של צוללת U-boat באמצעות זרקור ליי במפרץ ביסקאיה. מאז התייחסו הגרמנים לזרקור ליי בכינוי "האור הארור".
אך אולי הנשק החשוב ביותר היה המודיעין. ב־30 באוקטובר 1942, צוות אה"מ פטראד חילץ חומרי אניגמה מהצוללת הגרמנית U-559 כשטבעה ליד פורט סעיד. זה אפשר לפצחני הקוד בבלצ׳לי פארק לשבור את מפתח טריטון, מערכת אניגמה בעלת ארבעה גלגלים שהחליפה את כל מערכות האניגמה בעלות שלושה גלגלים. עד דצמבר 1942, פענוחי האניגמה שוב חשפו את עמדות הסיור של הצוללות, והפסדי הספנות ירדו דרמטית. הודעות מוצפנות רבות שפוענחו שמרו על השיירות מעודכנות לגבי מיקום להקות הזאבים של האויב.
קצב האובדן של צוללות ה־U-boat לאורך שארית המלחמה עמד בממוצע על יותר מ־20 לחודש: ב־1943 אבדו 238 צוללות, ובשנים שלאחר מכן האבדות נמשכו בקצב גבוה. גרנד אדמירל דניץ ידע שהוא שולח את צוותי הצוללות שלו למשימות התאבדות עם סיכויי הישרדות נמוכים ביותר. הגרמנים נכשלו בעצירת זרימת האספקה האסטרטגית לבריטניה. כישלון זה הביא להצטברות הכוחות והאספקה הדרושים לפלישה לנורמנדי. בסופו של דבר, הרוב המכריע של הספינות שהפליגו אל האיים הבריטיים וממנו במהלך מלחמת העולם השנייה עשו זאת בהצלחה, עדות לניצחון המכריע של בעלות הברית במערכה הארוכה והמורכבת ביותר במלחמה.
תגובות (1)