מעצי הארז לבית המקדש ועד לבנון של ימינו
"וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ לִי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן וַעֲבָדַי יִהְיוּ עִם עֲבָדֶיךָ וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר", כך פנה שלמה המלך אל חירם מלך צור. הברית שנכרתה בין שני המלכים לא הייתה רק עסקת מסחר רגילה, אלא סימנה תקופה ייחודית של שיתוף פעולה בין ממלכת ישראל המאוחדת למעצמת הסחר הפיניקית ששלטה על חופי לבנון.
חירם הראשון בן אביבעל, שמלך בצור, היה מהמלכים הבולטים בתולדות העיר. תקופתו נחשבת לתחילת תור הזהב של צור הפיניקית. לפי היסטוריונים עתיקים, חירם הרחיב את שטח האי מזרחה, חידש את גגות המקדשים בעצי ארז מלבנון ויצא למסע צבאי נגד העתיקאים שלא שילמו מס לצור.
כששמע חירם שנמשח שלמה תחת דוד, שלח לו שליחים. התגובה הייתה מיידית. שלמה ביקש לצוות לכרות לו ארזים מהלבנון ולשלוח לו את עבדיו, בתשלום, וחירם עשה כן, שלמה שילם לו בחיטה ושמן רבים. "חירם ושלמה כרתו ברית ושרר ביניהם שלום", כך מתאר ספר מלכים את הברית המיוחדת הזו.
העוצמה הכלכלית של ממלכת ישראל התבססה על שיתוף הפעולה עם מעצמת הסחר הצורית. בימים ההם הייתה נתונה לצור הבכורה מבין ערי הפיניקים. אבל שיתוף הפעולה לא הסתכם רק בעצי ארז. בין חירם לשלמה היה גם שיתוף פעולה ימי, מלחי חירם השיטו את אוניות שלמה מאילת לאופיר, ושבו עם זהב רב ואוצרות אחרים. הפיניקים, שהיו ידועים בכישורי השיט שלהם, הפכו את ישראל למעצמה ימית באותו זמן.
צור נודעה גם בייצור צבעי הארגמן והתכלת מארגמונים הנפוצים באזור. הארגמן היה צבע יקר ערך שהפיקו הפיניקים, והוא הפך מזוהה עמם ובעיקר עם צור, ואף הופיע על מטבעותיה. הדקל, שהופיע על מטבעות פיניקיים רבים, היה מסמליה של האשרה. אוניות, המופיעות תדיר על מטבעות העיר, הן הסמל הימי המובהק שלה.
ארזי לבנון: עצי המקדש המפוארים
בחירתו של שלמה המלך דווקא בארזי לבנון הייתה עקב התכונות הייחודיות של העץ המפואר הזה. ארז הלבנון הוא עץ מחט ירוק עד השייך למשפחת האורניים, גדל בעיקר בהרים גבוהים בין 1,050 ל-1,925 מטר, בלבנון דרום טורקיה וסוריה המערבית. עצי ארז מבוגרים יכולים להגיע לגבהים של 40,50 מטר ולהיות בקוטר של 2.5 מטר.
בחירתו של הארז כעץ מועדף לבנייה ונגרות נבעה מכמה תכונות מיוחדות. הגזע ארוך, ישר וזקוף מהקרקע עד הצמרת, מה שמאפשר להפיק ממנו קורות ארוכות וישרות המתאימות לקירוי מבנים גדולים. קוטרו הרחב ועצו הקשה אפשרו בנייה מסיבית חזקה די הצורך כדי לשאת משקל כבד. אבל התכונה המיוחדת ביותר היא השרף שבו רווי הארז שרף זה מקנה לעץ ריח נעים ומגן עליו באופן מוחלט ממזיקים כמו חרקים נוברי עץ וריקבון.
"וַיִּבֶן אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ וַיִּסְפֹּן אֶת הַבַּיִת גֵּבִים וּשְׂדֵרֹת בָּאֲרָזִים" כך מתואר בספר מלכים בניין בית המקדש. הארזים שימשו לא רק לבניין בית המקדש עצמו אלא גם לתפקידים נוספים בעבודת המקדש, כמו לטהרת המצורע והשאת משואות קידוש החודש ועוד.
גם בבית המקדש השני המשיכו להשתמש בארזי לבנון. ככתוב בספר עזרא: "וַיִּתְּנוּ כֶסֶף לַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן אֶל יָם יָפוֹא כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עֲלֵיהֶם". אנשי מקצוע צורים וצידונים השתתפו בבניית בית המקדש השני והשיטו אליו ארזים מהלבנון.
לבנון לאורך ההיסטוריה: מפיניקיה למודרנה
לבנון של ימינו קיימת בגבולותיה הנוכחיים 106 שנים בלבד מאז שנת תרפ"א (1920), כאשר הוקמה "לבנון הגדולה" תחת המנדט הצרפתי ולכן ידועה גם בכינוי "לבנון הצרפתית". לפני כן, השם "לבנון" התייחס לשטח עם גבולות מעורפלים, שכלל בעיקר את רכס הרי לבנון וסביבתו. אבל ההיסטוריה של האזור עצמו מתחילה הרבה לפני כן.
10 ק"מ צפונית מזרחית לביירות ישנה עיר בשם "אנטליאס" ובה אתר פרהיסטורי וארכיאולוגי חשוב "קסר עקיל" המגיע עד לעומק של כ-23 מטר. באתר נמצאו שרידי אדם קדומים, כולל שלד שלם של ילד בן שמונה וחלקי לסת. החפירות חשפו כלי צור רבים המייצגים תרבויות עתיקות שונות.
החוף הלבנוני היה ביתם של ערי מסחר פיניקיות כמו ביבלוס, ביירות, צידון,צרפנד וצור. הפיניקים ייסדו מושבות רבות בים התיכון. הם סיפקו את עיקר הצי הפרסי במלחמות יוון-פרס, כאשר הרודוטוס מתאר אותם כ"המלחים הטובים ביותר" בצי הפרסי. הפיניקים סחרו בתבלינים מערב כמו קינמון ולבונה ליוונים.
בשנת ג'קס"ג לבריאת העולם (539 לפנה"ס) כבש כורש הגדול הפרסי את ערי החוף הפיניקיות. תחת דריווש הראשון, האזור שכלל את פיניקיה, כנען, סוריה וקפריסין נוהל כמחוז אחד ששילם מס שנתי של 350 כיכרות. 207 שנים לאחר מכן, כבש אלכסנדר מוקדון את האזור, לאחר שתקף ושרף את צור. לאחר מותו האזור נספח לאימפריה הסלאוקית.
בימי החשמונאים כבש הגנרל הרומאי פומפיוס את האזור. בשנים שלאחר מכן הנצרות הוכנסה למישור החוף הלבנוני מהגליל השכן. כ-700 שנים אחר כך כבשו הערבים המוסלמים את סוריה זמן קצר לאחר מות מוחמד. למרות ששלטון האסלאם והשפה הערבית היו דומיננטיים, האוכלוסייה הכללית המשיכה לאט את ההמרה מהנצרות והשפה הסורית. בין השנים ד'תש"מ – ד'תש"נ (980) השתלטה הח'ליפות הפאטמית על הר לבנון. תחת שלטון הפאטמים, האזור חווה תחייה במסחר הים-תיכוני, כאשר טריפולי וצור שגשגו עד המאה ה-11.
הצלבנים כבשו חלקים מלבנון של היום כחלק ממדינות הצלבנים. המחצית הדרומית של לבנון היוותה את הגבול הצפוני של ממלכת ירושלים, והמחצית הצפונית הפכה ללב נפת טריפולי. הסולטן העות'מאני סלים הראשון כבש את האזור בשנת ה'רע"ו (1516) לאחר שהביס את הממלוכים. ההרים של הר לבנון שימשו זמן רב כמקלט למיעוטים וקבוצות נרדפות, כולל הרוב המארוני ההיסטורי והקהילות הדרוזיות. שושלת המעאנים, שהגיעה ללבנון בתקופה מוקדמת, שלטה דרך פח'ר א-דין הראשון ושיאה היה עם פח'ר א-דין השני (1570-1635).
בשנת תר"ך (1860) פרצה מלחמת אזרחים עדתית מלאה, כאשר המארונים החלו להתנגד בגלוי לשלטון האימפריה העות'מאנית. המארונים נתמכו על ידי צרפת, והדרוזים נתמכו על ידי האימפריה העות'מאנית ומושל דמשק. הקונצרט האירופי התערב והקים ועדה לקביעת התוצאה.
כמחצית מאוכלוסיית תת-חטיבת הר לבנון, ברובה המכריע מארונים, מתה ברעב 200,000 נהרגו מתוך 400,000 מכלל האוכלוסייה, במהלך השנים 1915-1918 במה שידוע כיום כ"הרעב הגדול של הר לבנון". הרעב היה תוצאה של שילוב של כשל יבולים, שיטות ממשל עונשיות, מצור ימי של החוף על ידי בעלות הברית, ואיסור צבאי עות'מאני על יצוא מסוריה ללבנון במהלך מלחמת העולם הראשונה.
לאחר קריסת האימפריה העות'מאנית, חבר הלאומים הטיל מנדט על חמשת המחוזות המרכיבים את לבנון של ימינו לשליטה ישירה של צרפת. בג' בחשוון ה'תר"ף (27 באוקטובר 1919), המשלחת הלבנונית בראשות הפטריארך המארוני אליאס פטר חואיק הציגה את השאיפות הלבנוניות בתזכיר לוועידת השלום בפריז. החוקה של לבנון המודרני, שנערכה בשנת ה'תרפ"ו (1926), ציינה איזון כוחות בין הקבוצות הדתיות השונות. הנשיא נדרש להיות נוצרי מארוני, ראש הממשלה מוסלמי סוני.
בי' בחשוון ה'תש"ד (8 בנובמבר 1943), הממשלה הלבנונית החדשה ביטלה באופן חד-צדדי את המנדט. הצרפתים הגיבו בזריקת הממשלה החדשה לכלא. לנוכח לחץ בינלאומי, הצרפתים שחררו את פקידי הממשלה לאחר 14 ימים, וקיבלו את עצמאות לבנון. המלחמה האזרחית הלבנונית פרצה באייר ה'תשל"ה ונמשכה עד ה'תש"ן. מוערך שיותר מ-100,000 נהרגו במהלך 16 שנות המלחמה.
הסכם טאיף מתשמ"ט (1989) סימן את תחילת סוף המלחמה. בתשס"ה (2005), לאחר רצח ראש הממשלה לשעבר רפיק חרירי, פרצו הפגנות המוניות נגד הכיבוש הסורי, המכונות "מהפכת הארזים". מלחמת לבנון השנייה בתשס"ו (2006) הייתה סכסוך צבאי בן 34 יום בלבנון ובצפון ישראל. באוקטובר תשע"ט (2019) החלה סדרה של הפגנות כלל-ארציות בתגובה לכישלונות ומעשי התעללות רבים של הממשלה.
בטבת תשפ"ה (ינואר 2025) נבחר מפקד צבא לבנון ג'וזף עאון, לנשיא ה-14 של לבנון אחרי שהתפקיד לא היה מאוייש במשך שנתיים. בשבט תשפ"ה (פברואר 2025) ראש הממשלה נוואף סלאם, נשיא לשעבר של בית הדין הבינלאומי, הקים ממשלה חדשה של 24 שרים.
היום, לבנון ממשיכה להתמודד עם אתגרים כלכליים ופוליטיים, אבל עם חיזבאללה שעושה ככל העולה על רוחו, ועם ישראל שתפסה שטח ביטחון רחב בתוך שטחיה, אפשר לומר בעדינות שארזים הם כבר לא.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!