הפרוייקט הסודי ששינה את שדה הקרב לנצח
החורף הראשון של מלחמת העולם הראשונה הפך את השדות בצרפת לים של בוץ, ששני הצדדים נתקעו בתוכו בלי יכולת לזוז מהתעלות. באוקטובר 1914 העלה קצין בריטי בשם ארנסט סווינטון רעיון יוצא דופן: מכונה על גלגלי שרשרת, מצופה לוחות פלדה ונושאת תותח קל, שתוכל לעבור מעל תעלות וגדרות תיל בלי להיפגע. הפיקוד הבריטי דחה את הרעיון מיד. מי שהחזיר אותו לחיים היה "הלורד הימי הראשון" וינסטון צ'רצ'יל, ששימש אז כשר ומפקד הצי המלכותי הבריטי והכיר כבר מכוניות משוריינות מהצי. הוא כינה את המכונה המתוכננת "ספינת יבשה", והקים ב-20 בפברואר 1915 ועדה סודית לפיתוחה, מחשש שהצבא או משרד האוצר הבריטי, יעצרו את המימון עוד לפני שהתחיל.
הניסויים הראשונים נכשלו שוב ושוב. בהוראת צ'רצ'יל נבנו במרץ 1915 מכונות ניסיוניות עם גלגלי ענק בשם "פדריל", אבל אלה התבררו כגדולות מדי ולא מעשיות בשטח. הוועדה פנתה לחברת מכונות חקלאיות בריטית בשם פוסטר אנד סאנז, בניהולו של וויליאם טריטון. אחרי שגם ניסיון עם גלגלי שרשרת אמריקאיים נכשל, בנו טריטון והמהנדס וולטר גורדון וילסון מכונה קטנה שכונתה "מכונת לינקולן מספר 1", ואחריה גרסה משופרת שכונתה "ליטל וילי". במבחן שנערך ב-3 בדצמבר 1915 התברר שיכולתה לחצות תעלות רחוקה מלהספיק.
וילסון לא ויתר, ותכנן צורה חדשה: תיבה מוארכת, שבה גלגלי השרשרת עוטפים את כל היקף הרכב במקום לשבת רק מתחתיו. הצורה הזו נבדקה ב-29 בינואר 1916 וקיבלה את השם "ביג וילי", ומאוחר יותר את הכינוי "מות'ר", האם, כי ממנה נולדו כל הטנקים הבריטיים שבאו אחריה. ומאיפה בכלל הגיע השם "טנק"? כדי להסתיר את המכונה מעיני הגרמנים, היא תוארה במפעל בלינקולן בכזב כ"נשא מים" המיועד לחזית העירקית. הפועלים במפעל קראו לה סתם "מכל מים", ומישהו קיצר את זה ל"טנק", שם שנשאר עד היום.
קרב הסום: הטנקים יוצאים לקרב
קרב הסום כבר גבה מחיר כבד עוד לפני שהטנק נכנס לתמונה. היום הראשון של הקרב, ה-1 ביולי 1916, נחשב עד היום ליום העקוב מדם ביותר בתולדות הצבא הבריטי: למעלה מ-57,000 נפגעים בתוך שעות בודדות. עד ספטמבר אותה שנה חיפש הפיקוד הבריטי כל דרך אפשרית לפרוץ את קווי ההגנה הגרמניים. בבוקרו של 15 בספטמבר 1916, ליד הכפר הצרפתי הקטן פלר-קורסלט, יצאו לקרב 49 טנקי סימן 1, הפעולה הקרבית הראשונה בהיסטוריה של הטנק. רק כ-32 מהמכונות הגיעו בכלל לקו הזינוק, והשאר נתקעו בבוץ או התקלקלו עוד לפני שראו קרב.
מה קרה בפועל כשהטנקים פגשו את שדה הקרב? זה לא ממש עבר בצורה חלקה. לפי עדויות מהקרב, כמה טנקים טעו בדרך ופתחו באש קרוב לקווים הבריטיים עצמם, לפני שהצליחו למצוא את הכיוון הנכון. הרעש העצום של המנועים והתקשורת המוגבלת בין הצוותים לפיקוד הפכו את החוויה הראשונה הזו למסוכנת גם עבור הכוחות הבריטים עצמם. אבל כשהטנקים הגיעו לבסוף לעמדות הגרמניות, התוצאה הייתה מיידית: הגרמנים, שמעולם לא ראו מכונה כזו, נמלטו בבהלה ממנה.
מבחינה טקטית, הקרב הראשון היה כישלון חלקי, רק בין 9 ל-21 טנקים, לפי מקורות שונים, הצליחו להיכנס לפעולה ממשית מול האויב. אבל ההשפעה על המורל הגרמני הייתה מיידית: חיילים רבים נמלטו למראה המכונות, וחלקם נכנעו בלי קרב כלל. הגנרל הבריטי דאגלס הייג, שהוצג לא פעם כמצביא מיושן, הזמין בעקבות הקרב אלף טנקים נוספים.
הפוטנציאל האמיתי התברר רק כשנה לאחר מכן, בקרב קמברה שהתקיים ב-20 בנובמבר 1917, שבו יותר מ-400 טנקי סימן 4 חדרו כ-8 ק״מ לתוך קווי ההגנה הגרמניים. הגנרל הגרמני אריך לודנדורף, שהתנגד תחילה לכלי הנשק החדש, הודה בסופו של דבר שהטנקים היו גורם מרכזי בתבוסת גרמניה. רעיון שנדחה שוב ושוב הפך, בתוך פחות משנה וחצי, לכלי הנשק שעיצב מחדש את פני המלחמה במאה ה-20.
תגובות
היו הראשונים להגיב!