בירוביג'אן: המדינה היהודית שסטלין הקים בסיביר ונשכחה
במרץ 1928, כשרוב יהודי העולם עדיין חיו בעוני ובפחד מפוגרומים, הכריזה הממשלה הסובייטית על תוכנית שנשמעה כמו חלום: אזור בשטח של 36,000 קמ"ר, בגודל של בלגיה והולנד ביחד, לאורך הגבול הסובייטי-סיני, יוקדש להתיישבות יהודית בלעדית. המיקום היה מרוחק: 9,000 ק"מ ממוסקבה, בסמוך לסוף קו הרכבת הטרנס-סיבירית, במפגש נהרות בירה וביג'אן.
ב־1934 קיבל האזור מעמד רשמי של "אזור אוטונומי יהודי", והפך למקרה הראשון בהיסטוריה של טריטוריה יהודית לאומית מוכרת רשמית מאז ימי קדם, הרבה לפני הקמת מדינת ישראל. יידיש הוכרזה כשפה רשמית, רחובות נקראו על שם סופרים יהודים מפורסמים כמו 'שלום עליכם', ועיתונים ותיאטראות באידיש החלו לפרוח. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שמדינה השקיעה משאבים חסרי תקדים במוסדות יהודיים ובקידום תרבות באידיש.
אולם מאחורי החזון האידיאליסטי התחבאו מניעים פוליטיים מורכבים. סטלין, שכתב כבר ב־1913 במאמרו "השאלה הלאומית" שלאומיות ללא טריטוריה אינה אותנטית, ראה בפרויקט הזדמנות לפתור מספר בעיות בבת אחת: להפוך את היהודים מבעלי מלאכה ואנשי עסקים קטנים לעובדים פרודוקטיביים, ליצור חיץ אסטרטגי מול התרחבות סינית ויפנית, להסיר תמיכה פוטנציאלית בתנועה הציונית, ולחזק את השליטה הסובייטית על המזרח הרחוק ומשאביו הטבעיים, ברזל, דגים, עצים, בדיל, גרפיט וזהב.
הבחירה באידיש, ולא בעברית שנחשבה ל"שפת הציונים הבורגנים", הייתה בניגוד ברור לציונות. הסובייטים רצו ליצור "ציון סובייטי" אתאיסטי כאלטרנטיבה לארץ ישראל. הפרויקט משך תשומת לב עולמית: ארגונים יהודיים באמריקה כמו אמביג'אן, ארגון שאלברט איינשטיין שימש כנשיא כבוד שלו, ו־ICOR (איקור) תרמו תרומות עצומות. כמעט 700 איש מליטא, ארגנטינה, לטביה, צרפת, גרמניה, בלגיה, ארצות הברית ופולין, ואף מהגרים מארץ ישראל, הגיעו לבירוביג'אן. התקווה הייתה שזו תהיה תחייה של אחדות פוליטית יהודית "אוטונומית", פתרון אמיתי לשאלת היהודים.
המציאות: כשהחלום היהודי קרס
בין 1928 ל-1933 הגיעו לאזור כ-22,300 איש, אך רבים לא נשארו. המתיישבים הראשונים היו בעיקר בעלי מלאכה וחרשים, צאצאי השטעטלע'ך העניים בחלק המערבי של האימפריה הרוסית. רובם לא הכירו כלל את החקלאות ומעולם לא עבדו באדמה. ויקטור פינק, מבקר אמריקאי שביקר בבירוביג'אן ב-1929, ציין בביקורת חריפה: "הקולוניזציה של בירוביג'אן החלה ובוצעה ללא הכנה, תכנון ומחקר".
תנאי החיים הראשוניים היו נוראיים. חלק מהמתיישבים גרו בזמליאנקי, בקתות עפר וקש שנבנו מעל חור באדמה. הממשלה לא הצליחה לספק דיור, מזון, שירותי בריאות ותנאי עבודה הולמים. שיטפונות קשים הרסו את האזור וחלק מהחוות הקולקטיביות נאלצו להתחיל מחדש. האדמה הייתה מוכת כפור, ביצות, חרקים ומחלות, והחורפים היו קפואים מתחת לאפס. בשנה הראשונה, יותר ממחצית המתיישבים חזרו למקומות מוצאם. שיעור הנשירה השנתי עמד על כ־50% בשנים הראשונות.
למרות התנאים הקשים, חלק מהמהגרים נשארו ובנו את ההתיישבויות ולדהיים, טיכונקאיה, שלאחר מכן הפכה לבירוביג'אן, אמורזט ואחרות. באמצע שנות ה-30, כשגדלה האוכלוסייה היהודית, החלה להתפתח תרבות יהודית תוססת. החל מחזור של עיתונים אזוריים רבים ומגזינים ספרותיים, אמנותיים ופוליטיים. ב-1935, בעקבות צו ממשלתי, כל המסמכים הרשמיים והמפלגתיים פורסמו ברוסית ובאידיש. פעולות מחלקת המשטרה, בתי המשפט והממשל העירוני נוהלו לפחות חלקית באידיש.
עד 1939 חיו באזור פחות מ־18,000 "יהודים אתניים" מתוך כ־109,000 תושבים, רק 16% מהאוכלוסייה. למרות התוכניות השאפתניות המקוריות להתיישבות יהודית נרחבת, המציאות הייתה שונה לחלוטין. רוב היהודים שהגיעו לא היו חקלאים אלא פקידים ובעלי מלאכה, ורובם העדיפו להתרכז בערים. למעשה, גויים עלו במספרם על היהודים כבר בשלבים המוקדמים של הפרויקט.
הסוף: מהטרור הסטליני לשכחה
פחות מעשור לאחר הקמת האזור האוטונומי היהודי, משטר סטלין החריב את התרבות היהודית המקומית. בסוף שנות ה-30, כאשר ברית המועצות הפכה למדינה טוטליטרית, הטיהורים שטפו את המדינה. המפלגה וה-נ.ק.ו.ד. השמידו את ההנהגה של בירוביג'אן והאשימו אותה בכפירה אידיאולוגית. ספרים באידיש נשרפו, בתי ספר יהודיים ובית הכנסת נסגרו. אלפי יהודים נכלאו ונרצחו. הסוכנויות שטיפלו ביישוב יהודי, פורקו, ומוסדות חברתיים ותרבותיים רבים באזור נסגרו.
דמות מרכזית שסבלה מהטיהורים הייתה דוד ברגלסון, הסופר האידישאי המפורסם שתמך ברעיון של האזור האוטונומי היהודי. ברגלסון, שנולד ב-1884 בשטעטל אוקראיני, היה אחד מהדמויות המרכזיות ביצירת תרבות ספרותית אידישאית באימפריה הרוסית ובברית המועצות. הוא הצליח לשרוד את המהפכה הבולשביקית, לעזוב את ברית המועצות, לעבור לגרמניה, וידע מספיק כדי לברוח מגרמניה כבר ב-1933 ולחזור לברית המועצות.
מחיר כניסתו בחזרה היה קידום בירוביג'אן, והוא כתב מאמרים לעיתונות האידיש מחוץ לברית המועצות כדי לפתות יהודים לעבור לשם. לפחות אלף משפחות מארצות הברית ומאמריקה הלטינית הגיעו לבירוביג'אן להתיישב שם, כנראה בחלקן בגלל מאמריו. בסופו של דבר תוגמל על כך על ידי סטלין בכך שהוצא להורג ביום הולדתו ה-68, ב-12 באוגוסט 1952.
לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה תקופה קצרה של תחייה. בין 1946 ל-1948 עברו כ-10,000 יהודים לבירוביג'אן. יהודים רבים ששרדו את השואה בברית המועצות, שברחו מאוקראינה ומבלארוס לפני שהגרמנים נכנסו ורצו לחזור לבתיהם, נשלחו לבירוביג'אן במקום. עד סוף 1948, כאשר הוקמה מדינת ישראל, חיו בבירוביג'אן 30,000 יהודים, השיא ההיסטורי של האזור. אך בשנים האחרונות של חיי סטלין, האנטישמיות של המשטר עלתה מחדש, יחד עם "מזימת הרופאים" המפוברקת (1952), והתבטאה במאבק נגד מה שנקרא "קונספירציה לאומנית יהודית".
כל עקבות התרבות היהודית חוסלו, למעט העיתון 'בירוביג'אנער שטרן'. בתי הספר באידיש, תיאטראות ובית הכנסת נסגרו שוב. מפקד 1959 חשף רק 14,269 יהודים באוכלוסייה, כמחצית מהשיא. עד קריסת ברית המועצות ב-1991, רוב האוכלוסייה היהודית הנותרת עזבה לישראל ולגרמניה. לפי מפקד 2021, נותרו רק 837 יהודים אתניים בבירוביג'אן, 0.6% מהאוכלוסייה. היום, בעוד שיש מאמצים מסוימים להחיות את התרבות היהודית באזור, כולל בית כנסת חדש שנבנה ב-2003 ותוכניות חינוך אידיש מוגבלות, בירוביג'אן היא בעיקר עיר רוסית על גבול סין, שהזהות היהודית שלה צצה בדרכים מוזרות.
תגובות (1)
אשמח לקרוא גם על "מזימת הרופאים"