קוסטה קונקורדיה: אסון השיט הגרוע ביותר בהיסטוריה
בליל שישי, י"ח בטבת תשע"ב, 13 בינואר 2012, אלפי נוסעים התיישבו לארוחת ערב מפוארת באולם האוכל של ספינת השייט קוסטה קונקורדיה. הספינה, בת שבע שנים בלבד, הייתה אחת מאוניות התענוגות המתקדמות והמפוארות ביותר בעולם. על סיפונה שהו 3,206 נוסעים ו־1,023 אנשי צוות, שיצאו לשייט בן שבעה ימים סביב הים התיכון. באותה שעה, בערך 21:00 בערב, ארבעה חברים התיישבו יחד בקומה הרביעית של חדר האוכל, מבלי לחשוד שבעוד פחות משעה חייהם ישתנו לנצח.
שעתיים לאחר היציאה מנמל צ'יוויטאווקיה, כאשר הספינה חלפה על פני האי האיטלקי ג'יליו, הקפטן פרנצ'סקו סקטינו, בן 52, נתן פקודה לשנות את מסלול השייט. הוא רצה לבצע "הצדעת שייט", מסורת ימית של הפלגה קרובה לחוף, כדי לאפשר לנוסעים נוף טוב יותר ולהצדיע לתושבי האי המקומיים. סקטינו, שעבד בחברת קוסטה קרוזס במשך 11 שנים, טען מאוחר יותר שהוא ניווט לפי ראייה בלבד: "הכרתי היטב את קרקעית הים הזו. ביצעתי את התמרון שלוש, ארבע פעמים". אך הפעם, משהו השתבש.
בשעה 21:45 שעון מקומי, הצד השמאלי של הספינה פגע בשונית תת־ימית המכונה "לה סקולה" (Le Scole, "הסלעים" בדיאלקט המקומי), כ־730 מטרים דרומית לכניסה לנמל ג'יליו פורטו. נקודת הפגיעה הייתה 8 מטרים מתחת למים, והסלע קרע חור באורך 35 מטרים בצד השמאלי של גוף האנייה מתחת לקו המים. הפגיעה תלשה שתי רצועות פלדה ארוכות מגוף הספינה, ומספר דקות לאחר מכן, ראש חדר המכונות הזהיר את הקפטן שבגוף הספינה נקרע קרע בלתי ניתן לתיקון שדרכו חדרו מים והציפו את הגנרטורים והמנועים.
בחדר האוכל, הנוסעים שמעו בום חזק ופתאומי. מליסה גודוטי מוולינגפורד, קונטיקט, שעלתה על הספינה שלוש שעות בלבד לפני כן, תיארה את הרגע: "פתאום, הסירה נטתה בזווית של כמעט 70 מעלות, והכל פשוט התחיל ליפול, כלים נפלו, פחי אשפה נפלו, הכל נפל. ואז האורות כבו והכל היה בחושך, ואז האורות חזרו". איש צוות שדיבר דרך האינטרקום ייחס את הרעש ל"כשל חשמלי", ולנוסעים הובטח שהכל בסדר ובשליטה. במהלך זמן זה, באירוניה מצמררת, השיר "My Heart Will Go On" ("ליבי ימשיך הלאה") מסרט האסון טיטאניק משנת 1997 התנגן באולם האוכל.
אך תוך דקות, הספינה נטתה בחדות לזווית קיצונית וכל הכלים והאוכל צנחו מהשולחנות אל הרצפה. סצנה זו חזרה על עצמה בכל חדר האוכל כאשר כלים וצלחות עפו לכל עבר. זווית הספינה הייתה כה חמורה עד ששולחנות החלו להחליק על הרצפה, והעלו במוחם של הנוסעים סצנות מטביעת הטיטניק. פאניקה מסיבית פרצה בחדר האוכל כאשר משפחות ואנשים ניסו להגן על ילדים וחברים ולעשות את דרכם למקום בטוח, ללא כל עזרה מהצוות.
הקפטן שברח: סיפור של פחדנות
בעוד הנוסעים נאבקים על חייהם, על גשר הספינה התרחשה דרמה אחרת. לפני שהתקרב לאי, הקפטן סקטינו כיבה את מערכת האזעקה של מערכת הניווט הממוחשבת של הספינה. הקצין הראשון סיפר לחוקרים שסקטינו השאיר את משקפי הקריאה שלו בתא המגורים והיה מבקש ממנו שוב ושוב לבדוק עבורו את הרדאר. על הגשר היו גם מנהל המסעדה של הספינה, שהיה יליד איזולא דל ג'יליו, וכן נערה מולדובית צעירה שנלוותה לסקטינו.
כאשר הקפטן סקטינו סוף סוף הבין את חומרת המצב, הוא ניסה להתאים מחדש את מסלול הספינה בניסיון לחזור למסלול המקורי. הספינה הצליחה להסתובב ועברה ליד נמל ג'יליו, אך הנזק היה רב והמים הציפו את חדר המכונות. כאשר המים זרמו לחלקים התחתונים של הספינה דרך החור הענק בגוף הספינה, הספינה התחילה לנטות לצד אחד. הקפטן הפנה את הספינה לכיוון נמל ג'יליו והיא נסחפה בכיוון זה עד שעלתה על שרטון קרוב לנמל.
במקום להישאר בספינה ולפקח על תהליך הפינוי, הקפטן סקטינו נטש את הספינה לפני שמבצעי החילוץ הושלמו. במגע הראשון עם רשויות הנמל, בשעה 21:49, קצין על הספינה התעקש שהם סובלים רק מ"הפסקת חשמל" ממחולל חשמלי שהתפוצץ. רק מאוחר יותר סקטינו הודה שהספינה ספגה מים דרך פתח בצד השמאלי וביקש גוררת. הפקודה לפנות את הספינה ניתנה באיחור משמעותי.
בשיחת טלפון ממשמר החופים, קפטן גרגוריו דה פאלקו הורה שוב ושוב לסקטינו לחזור לספינה מסירת ההצלה שלו ולקחת אחריות על פינוי הנוסעים. בנקודה אחת בשיחה, דה פאלקו איבד את סבלנותו מול התחמקויותיו של סקטינו ופקד עליו בטון תקיף ובוטה: "חזור אל הסיפון!". הקריאה הזו הפכה למזוהה עם הזעם הציבורי כלפי הקפטן, וזכתה לתפוצה רחבה על גבי חולצות טריקו שנמכרו בכל רחבי המדינה.
קצין משטרה מקומי סיפר מאוחר יותר שהוא מצא את סקטינו על החוף, הציע לו סירה קטנה כדי לחזור לספינה, וראה שבגדי הקפטן היו יבשים למרות טענתו שנפל לסירת הצלה. למרות כל הפצרות, סקטינו מעולם לא חזר לספינה. התקשורת האיטלקית תקפה אותו בחריפות, והוא הפך לסמל של פחדנות ונטישת אחריות.
32 קורבנות ומבצע הצלה היסטורי
בעוד הקפטן נטש את ספינתו, על הסיפון התרחש כאוס מוחלט. נוסעים רבים הבינו במהירות שהם לא יכולים לסמוך על צוות הספינה ויצטרכו לנקוט בצעדים המתאימים כדי להציל את עצמם. הם התמודדו בדרכם עם החרסינות המעופפות, הרהיטים והנוסעים המבוהלים, כשהם מעוכבים עוד יותר בשל הזווית החמורה של הספינה.
כשניסו למצוא את סירות ההצלה, רוב אנשי הצוות המבוהלים פשוט רצו על פניהם מבלי לעצור כדי לענות על שאלות או להציע סיוע. פתאום, האורות כבו והם נותרו בחושך מוחלט. לא הייתה תאורת חירום, רק חושך גמור. תקועים בחושך על המדרגות, כשהספינה נוטה למים והצוות המבוהל מסרב לעזור, נוסעים רבים היו משוכנעים שהם עומדים למות על הספינה.
נוסעים קיבלו הוראה ללכת לעמדות ההתכנסות שלהם, אך אף אחד לא ידע איפה הן נמצאות, תרגיל בטיחות היה אמור להתקיים רק למחרת. בשעה שהם כבר היו ליד סירות ההצלה, נמסרו הודעות שהספינה רק סובלת מבעיה חשמלית ושכולם צריכים ללכת לחדריהם. בהתבסס על חוויותיהם, הנוסעים לא האמינו להודעות.
בסופו של דבר, האזעקה נשמעה והצביעה על כך שהקפטן נתן את פקודת נטישת הספינה. הסיפון במהרה התמלא בנוסעים מבוהלים שחיכו ליד הסירות. אנשי צוות שאלו את הנוסעים היכן תחנות ההתכנסות שלהם, ככל הנראה לא מודעים לעובדה שלנוסעים לא היה מושג. לבסוף, הנוסעים פשוט עלו לכל סירה, באופן אקראי. כתוצאה מכך, הסירות היו עמוסות יתר על המידה.
למרות מאמצי חילוץ שנמשכו שש שעות והצליחו להביא את רוב הנוסעים לחוף, 32 בני אדם מתו: 27 נוסעים וחמישה אנשי צוות. חבר נוסף של צוות החילוץ מת מפציעות שספג במהלך פעולות ההצלה.
בין הקורבנות היה פרנסיס סרבל, בעל שהקריב את חייו כדי להציל את אשתו ניקול. השייט היה מתנה מילדי הזוג הצרפתי לכבוד יום הולדתה של ניקול. פרנסיס נתן לה את אפוד ההצלה היחיד שהיה להם, ולאחר שקפץ למים, לא ראתה אותו יותר.
מנגד, היו גם בצוות גיבורים שקטים. ראסל רבלו, מלצר על הספינה, עזר לנוסעים לרדת מהספינה ולא נטש את תפקידו. גופתו נמצאה רק מספר שנים מאוחר יותר, כאשר גוף הספינה הענק והחלוד יושר ונגרר משם.
תושבי האי הקטן ג'יליו, שמנו בחורף רק כ-700 נפש, יצאו בכוח לעזור לנוסעים התקועים. התושבים פתחו את המוסדות המקומיים, בית הספר והקנטינה כדי לקלוט את הניצולים מההתרסקות.
הספינה נותרה על צידה במשך שנתיים וחצי, נראית כמו לוויתן לבן ענק שעלה על החוף. בספטמבר 2013 החל מבצע ההזקפה המורכב, וביולי 2014 הספינה הועלתה מחדש ונגררה 320 קילומטרים לנמל הבית שלה בז'נובה לפירוק, שהושלם ביולי 2017. העלות הכוללת של האסון, כולל פיצויי הקורבנות, עלויות ההצפה, הגרירה והפירוק, מוערכת ב-2 מיליארד דולר, יותר מפי שלושה מעלות הבנייה של הספינה.
בפברואר 2015, לאחר משפט בן 19 חודשים, הקפטן פרנצ'סקו סקטינו הורשע ונידון ל-16 שנות מאסר. סקטינו ערער על גזר הדין, שאושר בתחילה במאי 2016, ולבסוף במאי 2017. הוא מרצה את עונשו בכלא רביביה, רומא. האסון הוביל גם לשינויים מקיפים בתעשיית השייט: תרגילי התכנסות חובה לפני היציאה מהנמל, הגבלות והנחיות חדשות לגישה לגשר הספינה, שיפור הנגישות לאפודי הצלה, ואימונים מוגברים לחילוץ נוסעים. אסון קוסטה קונקורדיה נותר עד היום אחד מאסונות הספנות הגרועים ביותר באירופה, תזכורת למחיר של רשלנות, יהירות ונטישת אחריות במצבי חירום.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!