סומלילנד: המדינה שקמה מהאפר ואיש לא מכיר בה
ב-26 ביוני 1960, בעיצומו של גל הדה־קולוניזציה שסחף את אפריקה כסערה, השתחררה סומלילנד מעולו של המנדט הבריטי והפכה למדינה עצמאית. המלכה אליזבת השנייה שלחה ברכות חמות, ו-35 מדינות הכירו בה מיד. אך חגיגות העצמאות נמשכו חמישה ימים בלבד. ב-1 ביולי 1960 בחרה סומלילנד להתאחד עם סומליה האיטלקית, בתקווה ליצור את "סומליה הגדולה" שתאחד את כל העמים הסומליים בקרן אפריקה. מה שנראה כצעד היסטורי מלא תקווה הפך במהרה לאסון שלא יעלה על הדעת.
הבעיות החלו כבר ברגעי האיחוד הראשונים. שני השטחים התאחדו תחת חוקי איחוד שונים, והפרלמנט החדש יצר חוק איחוד שלישי, רטרואקטיבי. כאשר נערך משאל עם על החוקה החדשה ב-20 ביוני 1961, התוצאות בסומלילנד היו חד־משמעיות: בהרגייסה 72 אחוזים הצביעו נגד, בברברה 69 אחוזים, בבוראו 66 אחוזים. אך קולם של תושבי הצפון לא נשמע, החוקה אושרה בזכות התמיכה המסיבית של הדרום.
האכזבה הפכה במהרה לתסכול עמוק שהתגבר כמו מחלה נוראה. כל התפקידים המרכזיים בממשלה החדשה אוישו על ידי פוליטיקאים מהדרום: הנשיא, ראש הממשלה, שר הביטחון, שר הפנים ושר החוץ. הבירה הוקמה במוגדישו, ומתוך 123 חברי הפרלמנט ייצגו רק 33 את סומלילנד. אך הבעיה החמורה ביותר הייתה כלכלית, וזו דווקא הייתה הטרגדיה האמיתית: הצפון קיבל פחות מ-7 אחוזים מסיוע הפיתוח הלאומי, בעוד שיותר מ-95 אחוזים מכל פרויקטי הפיתוח חולקו בדרום.
כשהדיקטטור החליט לרצוח עם שלם
ב-1969 הגיע נקודת המפנה שהייתה אמורה לשנות הכל, אך למעשה הרעה את המצב פי כמה וכמה. הצבא תפס את השלטון בהפיכה, והגנרל סיאד בארה הפך לדיקטטור מוחלט. המשטר החדש אימץ "סוציאליזם מדעי", אסר על מפלגות פוליטיות, השעה את החוקה וסגר את האסיפה הלאומית. תוכנית הפיתוח של האו"ם הצהירה מאוחר יותר כי "למשטר בן 21 השנים של סיאד בארה היה אחד מרישומי זכויות האדם הגרועים ביותר באפריקה." זה היה רק הפתיח למה שיבוא.
ב-1977 השיק בארה מלחמה נגד אתיופיה בניסיון לכבוש את אזור אוגאדן הסומלי. שבט האיסאק, שהיווה את רוב האוכלוסייה בסומלילנד, תמך במלחמה בלהט ושלח מתנדבים רבים, הגבול שנמתח בין אתיופיה לסומליה ניתק שטחי מרעה חיוניים לבני השבט. אך ברית המועצות, שהייתה בעלת ברית של שתי המדינות, פנתה נגד בארה ותמכה באתיופיה יחד עם קובה. התבוסה הייתה מוחצת, והאזור הצפוני ספג את רוב ההרס הפיזי והאנושי. מה שלא ידעו תושבי סומלילנד היה שהדיקטטור בארה הכין להם תוכנית רצח עם אכזרית.
הפליטים האוגאדנים קיבלו יחס מועדף מהממשלה, "גישה מועדפת לשירותים חברתיים, רישיונות עסקיים ואפילו תפקידים ממשלתיים", כפי שתיעד ארגון משמר זכויות האדם (Human Rights Watch). הם גויסו לארגון WSLF, החזית לשחרור מערב סומליה שאמור היה להילחם באתיופיה, אך בפועל הטיל אימה על האוכלוסייה האזרחית האיסאקית. "רציחות, התעללות וביזה הפכו נפוצים", דיווח הארגון. התעללות מתמשכת זו הניעה קצינים צבאיים איסאקים רבים לעזוב את הצבא וליצור תנועה חמושה משלהם, אפראד, שהוקמה ב-1979, ומאוחר יותר התנועה הלאומית הסומלית, SNM.
מהאפר לדמוקרטיה: הנס שקרה בקרן אפריקה
ב-2 בינואר 1983 השיקה ה-SNM את המבצע הצבאי הראשון שלה נגד הממשלה הסומלית, והתחילה המלחמה שהייתה אמורה להחזיר את הכבוד לעם שנרמס. יחידות קומנדו תקפו את כלא מנדרה ליד ברברה ושחררו יותר מ-700 אסירים פוליטיים. במקביל, יחידות של ה-SNM פשטו על מחסן נשק גדול בקאדאדלה ונמלטו עם כמות גדולה של נשק ותחמושת. במהלך השנים הבאות ביצעה התנועה פעולות 'פגע וברח' מבסיסיה באתיופיה, תוך חדירה לעומק שטח סומלילנד.
באפריל 1988 חתמה הממשלה הסומלית על הסכם שלום עם אתיופיה, מה שסגר בפני ה-SNM את הבסיסים באתיופיה. בתגובה השיקה ה-SNM בסוף מאי 1988 מתקפה גדולה וכבשה את הערים הרגייסה ובוראו, אז הערים השנייה והשלישית בגודלן במדינה. תגובת משטר בארה הייתה באכזריות חסרת תקדים שלא נראתה באפריקה מאז שואת רואנדה. בארה הורה על הפגזה והפצצה אווירית של הערים הגדולות בצפון מערב וההרס השיטתי של בתי מגורים, יישובים ונקודות מים של האיסאק, רצח עם לכל דבר.
מטוסי חיל האוויר הסומלי המריאו משדה התעופה הרגייסה ואז הסתובבו כדי לבצע ריצות הפצצה חוזרות על העיר, כמו נשרים הטורפים את טרפם. הממשלה שכרה שכירי חרב מדרום אפריקה ורודזיה להטיס ולתחזק את צי מטוסי הקרב הבריטיים מסוג 'הוקר האנטר'. עד 90 אחוזים מהעיר הרגייסה נהרסו. הגרדיאן דיווח: "מאות אלפי אנשים נהרגו, פוזרו או הופצצו מבתיהם בצפון סומליה לאחר מבצעים צבאיים ממשלתיים שעובדי סיוע מערביים אומרים שהם מעט פחות מרצח עם". מספר ההרוגים האזרחיים בטבח מוערך בין 50,000 ל-200,000 הרוגים. יותר מ-400,000 אנשים ברחו מבתיהם וחצו גבולות כדי לחפש מקלט במחנות פליטים באתיופיה, ועוד 400,000 הפכו לעקורים פנימיים.
ואז קרה הנס. ב-18 במאי 1991 חתמו סולטאנים סומלים על הכרזת העצמאות של סומלילנד, ועבדירחמן אחמד עלי טור נבחר לנשיא הראשון. לאחר שחרור המדינה החלו אנשי סומלילנד בסדרת ועידות פיוס שנמשכו לאורך שנות ה-90, שבהן נכחו נציגים של קשת רחבה של הקהילה, כולל מנהיגים מסורתיים, מנהיגים דתיים, פוליטיקאים, אינטלקטואלים ואנשי עסקים. המטרה הייתה לעשות שלום, לפתור סכסוכים, לפייס הבדלים ולבנות אמון. ב-31 במאי 2001 נערך משאל עם על חוקה חדשה. 97.9 אחוזים מהבוחרים הצביעו בעד החוקה החדשה שאישרה את עצמאותה של סומלילנד מסומליה. סומלילנד קיימה בחירות עירוניות רב-מפלגתיות ב-2001, בחירות לפרלמנט ב-2005, ובחירות לנשיאות ב-2003 וב-2010. משקיפים בינלאומיים היו עדים לכל הבחירות והכריזו עליהן כחופשיות והוגנות.
היום סומלילנד ממלאת את כל הדרישות למדינתיות על פי אמנת מונטווידאו: אוכלוסייה קבועה של כארבעה מיליון, שטח מוגדר של 176,200 קמ"ר עם גבולות בינלאומיים שנקבעו בהסכמים, היכולת ליצור קשרים עם מדינות ריבוניות, וממשלה נבחרת דמוקרטית. לסומלילנד יש חוקה, דגל, דרכון, בנק מרכזי, מטבע, צבא ובתי משפט. למרות ההישגים המרשימים, סומלילנד נותרה מדינה בלתי מוכרת. הדרכונים שלה מסווגים כפנטזיה, ולמרות שהיא מוציאה חלק ניכר מתקציב הממשלה על ביטחון ופועלת כאזור חיץ לאתיופיה וג'יבוטי נגד ארגוני קיצוניות, הקהילה הבינלאומית נותנת מעט קרדיט להישגיה. האיחוד האפריקאי שלח משלחת לבירור עובדות לסומלילנד ב-2005, ודו"ח המשלחת קבע: "האיחוד שהוקם ב-1960 הביא עוול וסבל עצומים לאנשי האזור. העובדה שהאיחוד בין סומליה וסומלילנד לא אושרר, וגם לא תפקד כשנכנס לפעולה מ-1960 עד 1990, הופכת את החיפוש של סומלילנד אחר הכרה להיסטורית ייחודית ומוצדקת מעצמה בהיסטוריה הפוליטית האפריקאית".
הניסיון של סומלילנד ממחיש את הפוטנציאל המרשים שעשיית שלום ופיוס ביתיים יכולים לייצר. עם עזרה בינלאומית מועטה יחסית, למעט מהפזורה העצומה באזור המפרץ, אירופה וצפון אמריקה, סומלילנד השיגה משימות ענקיות כמו פירוק, שיקום חוק וסדר, ניהול כלכלה דלת רגולציה, יצירת חוקה וצעדים ראשוניים לקראת דמוקרטיה פלורליסטית. הפשרה הלאומית בסומלילנד צמחה מקומית ועם החופש של מהירויות שונות בהקשרים ואזורים שונים. אנשי סומלילנד מספקים דוגמה טובה שבה שיש רצון, יש דרך.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!