כשהריח הכריע את הפרלמנט הבריטי
זוכר אני את סיפורו של ר' אליהו, האיש הקשיש שהיה שמש בבית המדרש הגדול בווייטצ'אפל בלונדון של שנות השמונים. הוא זכר עדיין את סיפוריו של אביו, שהיגר לשם ממזרח אירופה בראשית המאה העשרים. "אבי סיפר לי", נהג ר' אליהו לומר בעיניים דולקות, "שכשהוא הגיע לראשונה ללונדון, הוא חשב שמשיח בא. העיר הייתה נקייה, המים זורמים מהברז, ואף ילד לא מת מהכולרה כמו בעיירה בפולין".
מה שר' אליהו לא ידע הוא שהנס הזה לא נפל מהשמיים. חמישים שנה לפני שאביו הגיע לעיר, לונדון הייתה עיר מזעזעת, מסריחה ומסוכנת. מגיפות הכולרה גרפו אלפים, נהר התמזה היה ביוב פתוח, והריח היה כה נורא שאף המלכה לא יכלה לסבול אותו. המפנה הגיע בקיץ אחד חם ויבש, כשהטבע עצמו החליט להראות לבני האדם מה עשו לעולמם.
זה היה בסיון תרי"ח, יוני 1858, וההיסטוריה מכנה אותו "הסירחון הגדול". אבל מאחורי השם המגוחך מסתתר אחד הסיפורים המדהימים של המאה התשע עשרה, איך אסון סביבתי קטלני הפך לזרז למהפכה טכנולוגית שהצילה מיליוני חיים.
כשהטבע לימד את האדם לקח
הקיץ ההוא של תרי"ח, 1858 היה יוצא דופן. הטמפרטורות טיפסו לגבהים חריגים של 35 מעלות צלזיוס בשמש, תקופה ממושכת של מזג אוויר יבש גרמה לרמת מי התמזה לרדת באופן חד, ושפכים גולמיים שנותרו חשופים על גדות הנהר החלו להדיף ריח שהפך את הבירה הבריטית לגיהינום על פני האדמה. המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט ניסו לצאת לשיט תענוגות על התמזה, אך נאלצו לחזור לחוף תוך דקות ספורות, הריח היה בלתי נסבל. כך, למעשה, מדינה שלמה התוודעה לפתע לעוצמתה הבלתי נתפסת של מטרד שבדרך כלל מוסתר מהעין.
הצרה הגדולה יותר הייתה בפרלמנט הבריטי, שמיקומו הפרטי לאורך נהר התמזה הפך אותו למוקד סבל מיוחד. בנג'מין דיזראלי, שר האוצר דאז, תיאר את נהר התמזה ה"אציל" כ"בריכה סטיגית (נהר שאול אפל ומצחין מהמיתולוגיה), מהבילה באימה בלתי ניתנת לתיאור ובלתי נסבלת". הווילונות בצד הנהר של בניין הפרלמנט הושרו בכלוריד גיר כדי להתגבר על הריח, אך האמצעי נכשל. חברי פרלמנט נאלצו לעזוב את חדרי הוועדה, ונערכו דיונים רציניים על העברת עסקי הממשלה לאוקספורד או סנט אלבנס. הכח הפוליטי הגדול בעולם נכנע לריח נורא, ואולי בכך טמון הלקח הראשון: לפעמים צריך שהבעיה תחדור עמוק לתוך מרכזי הכוח כדי שהפתרון יוכל להיוולד.
למעשה, הסירחון הגדול של 1858 לא היה אלא שיאה של בעיה שהצטברה במשך עשרות שנים. במאות שקדמו, מערכת הביוב של לונדון התדרדרה באופן עקבי. כ-200,000 בורות ספיגה ו-360 ביבים ישנים שירתו עיר שגדלה מפחות ממיליון ל-3 מיליון תושבים. רבים מבורות הספיגה דלפו מתאן וגזים אחרים שלעתים קרובות התלקחו והתפוצצו, בעוד שרבים מהביבים היו במצב תחזוקה גרוע. הכנסת אסלות שטיפה והחלפת צינורות המים העץ מימי הביניים בצינורות ברזל הובילה לכך שיותר מים נשטפו לביבים יחד עם השפכים הנלווים, וכל הזיהום הזה התגלגל או נשפך ישירות לתמזה. אותה תמזה ששימשה גם כמקור מי השתייה לתושבי העיר. הטירוף המוחלט של המצב הזה, לשתות מהמקום שאליו שופכים, הוא שבא לידי ביטוי בקיץ הנורא ההוא.
הרופא שראה את האמת מבעד לריח
במקביל לסירחון פיזי התרחש מאבק רעיוני עמוק יותר. מגיפות הכולרה שפגעו בלונדון החל מ-1831 גבו אלפי קורבנות, 14,137 תושבי לונדון מתו במגיפה של 1848-49, ואלפים נוספים במגיפת 1853-54. הכולרה, שלשול חריף הנגרם מזיהום בחיידק, הביאה להתייבשות כתוצאה מאובדן נוזלים, עייפות, דופק לא סדיר, עיניים שקועות ועור יבש ומצומק עם גוון כחלחל אופייני. השילוב של תסמינים מפחידים והפחד מהלא נודע תפס את דמיון הציבור והמחשבה הרווחת הייתה תיאוריית המיאזמה, שרוב המחלות המדבקות נגרמו משאיפת אוויר מזוהם.
אבל רופא אחד לא השתכנע. ג'ון סנואו, שנולד ב-1813 ביורק, חווה כנער תנאים לא סניטריים בעיר הולדתו ובגיל 14 חווה כחניך רפואי מגיפת כולרה בכפר כורי פחם. סנואו, שנחשב כיום לאבי האפידמיולוגיה המודרנית, היה סקפטי כלפי תיאוריית המיאזמה השלטת, והעלה תיאוריה מהפכנית: הגורם לכולרה היה מים מזוהמים, לא אוויר מסריח. בקיץ 1855, שלוש שנים לפני הסירחון הגדול, המדען מייקל פאראדיי תיאר במכתב לעיתון הטיימס את מצב התמזה במילים נוקבות: "ליד הגשרים הזוהמה התגלגלה בעננים כה צפופים שהיו נראים על פני השטח… הריח היה רע מאוד, ומשותף לכל המים; זה היה אותו הריח שעכשיו עולה מחורי הביוב ברחובות; כל הנהר היה לזמן מה ביוב אמיתי".
ב-1854, כשפרצה מגיפת כולרה באזור ברוד סטריט בסוהו, רובע עני במרכז לונדון, סנואו עקב אחר כ-600 מקרי מוות שהתרחשו בתקופה של 10 ימים. הוא הופתע מהתצפית שהמקרים גרו קרוב למשאבת ברוד סטריט או השתמשו בה למי שתייה, בעוד עובדי מבשלת בית ותושבי בית עניים באזור, ששניהם הסתמכו על בארות מקומיות, נמלטו מהמגיפה. סנואו הסיק שגישה למים לא מזוהמים מנעה מהם זיהום בכולרה, בעוד משתמשי משאבת ברוד סטריט נדבקו במחלה. הוא שכנע את הרשויות הספקניות להסיר את הידית ממשאבת ברוד סטריט, והמגיפה שכבר הייתה בירידה נעלמה תוך מספר ימים. מאוחר יותר נקבע שביוב דולף עבר ליד הבאר שממנה נשאבו המים. למרות הראיות המשכנעות, רוב הממסד הרפואי לא השתכנע בתיאוריה של סנואו. רק לאחר מגיפת הכולרה האחרונה בלונדן של 1866 זכתה תיאוריתו להכרה. למרבה הצער, סנואו עצמו נפטר ב-1858, בדיוק באותה שנה בה התרחש הסירחון הגדול.
המהפכה שקמה מהסירחון
הסירחון הגדול של קיץ 1858 היה נקודת המפנה שלא ניתן היה להתעלם ממנה. העובדה שהריח הנורא עלה ישירות מתחת לחלונות בניין הפרלמנט הפך את העבודה לבלתי נסבלת עבור חברי הפרלמנט, ועזרה להניע פעולה מהירה וחד-משמעית. ב-15 ביוני הגיש דיזראלי את הצעת חוק תיקון ניהול המטרופולין, והצעת החוק נדונה בסוף יולי ועברה לחוק ב-2 באוגוסט. החוק הטיל את האחריות לניקוי התמזה על המועצה המטרופולינית לעבודות, וקבע ש"ככל שניתן" נקודות הזרמת הביוב לא יהיו בגבולות לונדון. הוא גם אפשר למועצה ללוות 3 מיליון פאונד, סכום עצום באותה תקופה. למזלם של תושבי לונדון, המהנדס הראשי של המועצה, ג'וזף בזלג'ט, כבר בילה שנים בהכנת תוכניות למערכת הביוב החדשה של לונדון.
ג'וזף בזלג'ט, שנולד ב-1819, עבד כמהנדס יועץ בתעשיית הרכבות עד שעבודת יתר גרמה להתמוטטות רצינית בבריאותו. לאחר שהחלים, הוא מונה ב-1849 לסוקר עוזר בוועדת הביוב המטרופולינית, וב-1852 קודם למהנדס הוועדה. ביוני 1856 השלים בזלג'ט את תוכניותיו הסופיות, ביבים מקומיים קטנים המזינים לסדרה של ביבים גדולים יותר, עד שהם מתנקזים לצינורות זרימה ראשיים. לונדון חולקה לאזורי רמה גבוהה, בינונית ונמוכה, עם ביוב ראשי המשרת כל אחד, וסדרה של תחנות שאיבה תוכננה להסיר את הפסולת לכיוון מזרח העיר. היקף הפרויקט ההנדסי לא ניתן להמעיט בערכו: 1,100 מייל של ביבי רחוב נוספים, שיזינו ל-82 מייל של ביבים מחברים ראשיים. עבודת הבנייה דרשה 318 מיליון לבנים וכמויות עצומות של בטון ומלט. העלות הסופית הייתה כ-6.5 מיליון פאונד, יותר מפי שניים מההערכה המקורית.
אבל פרויקט הביוב גבה מחיר אנושי כבד. בתים ועסקים נהרסו באזורים שבהם היה אמור להיבנות ביוב חדש, ואלפי תושבי לונדון הועברו בתהליך. שכונות שלמות פינו את מקומן לרציפים ולסוללות החדשות לאורך גדות התמזה. אזורי למבת', ווקסהול וסאות'וורק הושפעו במיוחד. תושבי חלק זה של למבת' חיו חיים אומללים בבתים לחים שנבנו בזול, ללא אינסטלציה פנימית או ברזי מים ברחובות, והותירו להם מעט אפשרויות מלבד לקחת את מי השתייה שלהם מהתמזה המזוהמת. אלו היו דווקא הקהילות שסבלו הכי הרבה עקב מי שתייה מזוהמים ומערכת ביוב לא קיימת, במהלך התפרצות הכולרה של 1848, למעלה מ-1,500 מאוכלוסיית החוף של למבת' מתו. מערכת הביוב הושלמה למעשה עד 1868, תפנית מהירה בהשוואה לסטנדרטים של היום. ב-1866, רוב לונדון נחסך מהתפרצות כולרה שקרעה את האיסט אנד של העיר, החלק היחיד שנותר בלונדון שטרם חובר למערכת הביוב החדשה. זו הייתה ההתפרצות האחרונה של המחלה בבירה. מערכת הביוב של בזלג'ט עדיין בשימוש עד היום, ועזרה למגר את מחלת הכולרה בבירה לנצח. הריח הנורא של קיץ 1858 הפך, למעשה, למציל חיים של מיליונים.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!