אדמירל נחימוב: הטיטניק הסובייטית שטבעה פעמיים בים השחור
מעטות הספינות שזוכות לטבוע פעמיים ולחזור לשיט אחרי כל טביעה כזו. אדמירל נחימוב, ספינת הנוסעים שהפכה לסמל האסון הימי החמור ביותר שידעה ברית המועצות, עשתה בדיוק את זה. עוד לפני ששקעה בים השחור באוגוסט 1986 וגררה עמה 423 נפשות, היא כבר שכבה שנים ארוכות על קרקעית נמל גרמני, שריד ממלחמת העולם השנייה. איך בכלל מגיעה ספינה למצב כזה, לטבוע פעמיים בחיים שונים לגמרי, תחת שני דגלים ושני שמות? כדי להבין את זה צריך לחזור אחורה שלושים שנה, לימים שבהם עוד נקראה בשם אחר לגמרי: ברלין.
הספינה נבנתה בשנת 1925 במספנה בעיר ברמן שבגרמניה, עבור חברת השיט נורדדויטשה לויד, חברת ספנות גרמנית ותיקה שהפעילה קווי נוסעים לאמריקה. במשך יותר מעשור שטה תחת השם ברלין בקו היוקרתי שחיבר את ברמרהפן לניו יורק. באחד המסעות, בנובמבר 1928, מצאה עצמה מעורבת באירוע שכמו רמז מראש על גורלה: היא חילצה עשרות ניצולים מהאונייה הבריטית "וסטריס", שטבעה מול חופי ארצות הברית. פרט קטן שיתגלה כאירוני במיוחד, שנים לפני שהיא עצמה תזדקק לחילוץ דחוף.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפכה הספינה לאונייה בית חולים תחת דגל גרמניה. בינואר 1945, במהלך פינוי פליטים וחיילים ממזרח פרוסיה, פגעה במוקש ימי סמוך לנמל סווינמונדה וטבעה, במים רדודים בלבד, כך שגופה לא נבלע כליל. היא שכבה שם נטושה במשך 5 שנים, חצי מעל פני המים, עד שברית המועצות, שקיבלה אותה כחלק מפיצויי המלחמה, העלתה אותה מהקרקעית. במהלך ניסיון ההרמה, בליל השנה החדשה של 1947, התפוצץ מוקש נוסף שהיה עדיין טמון בגופה, וזו שקעה בשנית, הפעם תוך שהיא לוכדת תחתיה צוללן בשם טימופיי סטרצ'נקו. הוא ניצל הודות לקסדת הנחושת הקשיחה שלו ולמבצע חילוץ ייחודי, שנמשך שעות ארוכות מתחת למים.
רק ב-1957, לאחר שיפוץ ארוך במזרח גרמניה, יצאה הספינה לשיט הראשון שלה תחת שמה החדש, "אדמירל נחימוב", לכבוד מפקד ימי רוסי מהמאה ה-19. במשך כ-30 שנה שטה בין נמלי הים השחור: אודסה, יאלטה, נובורוסייסק, סוצ'י, בטומי. היא נחשבה לספינת הדגל של הצי הסובייטי, מהמפוארות שבספינות הנוסעים הסובייטיות באותם ימים.
שמונה דקות של אסון קטלני
ב-31 באוגוסט 1986, בשעה עשר בערב, יצאה "אדמירל נחימוב" מנמל נובורוסייסק שבים השחור, כשעל סיפונה קרוב ל-1,200 נוסעים ואנשי צוות. מרביתם אוקראינים שיצאו לשיט קיץ שגרתי, מהסוג שהספינה ביצעה מדי קיץ במשך כמעט 30 שנה. מרחוק כבר התקרבה אונייה נוספת, ספינת המשא היפנית "פיוטר ואסיוב", שנשאה עשרות אלפי טונות של דגן מקנדה. הקפטן ואדים מרקוב שוחח בקשר עם קברניט ספינת המשא וקיבל ממנו הבטחה לפנות דרך, ולאחר מכן פרש לתאו, והשאיר את הפיקוד בידי סגנו, הקצין השני אלכסנדר צ'ודנובסקי. צעד שיתברר, בדיעבד, כאחת הטעויות הקטלניות של אותו לילה.
על גשר הפיקוד של ספינת המשא ישב הקברניט ויקטור טקצ'נקו מול מסך מכ"ם אוטומטי, שהותקן על ידי חברה יפנית. מה שהוא כנראה לא ידע הוא שהמערכת התעדכנה רק פעם בשלוש דקות, במרחקים קטנים היא הפכה חסרת תועלת לחלוטין. איך זה בכלל קורה שקברניט מנוסה בוחר להאמין למסך יותר מאשר לעיניים שלו, כשמול חלונו שטה ספינה מוארת שכבר נראית בבירור? רק לאלוקים פתרונים, לב קברניטים ביד ה'. כשקצין נוסף על סיפונו התריע שהזווית בין שתי הספינות כמעט לא משתנה, סימן מובהק להתנגשות קרבה, השיב טקצ'נקו: 'אני יודע, אל תדאג, נווט. המכשיר מראה התפצלות יפה'.
ב-23:12 בדיוק זה קרה. חרטומה התת-ימי של ספינת המשא חדר לצדה הימני של "אדמירל נחימוב", בין חדר המכונות לחדר הדוודים, ופרץ בגוף האונייה חור בשטח של כ-84 מ"ר, בגודל של דירה נחמדה. תוך 20 שניות בלבד נותקה הספינה מחשמל לגמרי. האורות כבו, מכשירי הניווט השתתקו, וההטיה לצד ימין החלה להחריף במהירות מסחררת. תוך 4 דקות היא כבר עמדה על 45 מעלות. חלונות עגולים שנותרו פתוחים בגלל החום באותו לילה, ודלתות אטומות שלא נסגרו כנדרש, החישו את הקץ, ותוך 7-8 דקות בלבד מרגע הפגיעה, נעלמה הספינה כליל מתחת לפני המים.
מה שהחמיר את התוצאות עוד יותר היה מצב הציוד עצמו. הנוסעים מעולם לא עברו תרגיל סירות הצלה כלשהו לאורך כל השיט, וגם לא קיבלו תדריך בטיחות בסיסי. מבנה הספינה עצמו כבר לא היה כפי שתוכנן במקור: שיפוץ שנעשה שנים קודם לכן, לצורך הקמת בריכת שחייה מעל שני מחסני מטען, הותיר אותה מסוגלת לצוף רק עם תא אחד פגום, לא שניים, כפי שתוכננה בתחילה. כתוצאה מכך, כשנפער חור שפגע ב-4 תאים בבת אחת, לא נותר לה שום סיכוי.
צנזורה, משפט וזיכרון נצחי
עשרות כלי שיט, גוררות, סירות משמר גבול, ואפילו ספינות דיג שנקרו במקרה בסביבה – מיהרו למקום ברגעים שלאחר הטביעה. תוך שעות ספורות הצליחו לחלץ מהמים כ-800 איש, רבים מהם מכוסים בשכבה עבה של דלק ונפט שדלף מהמכלים הפגומים. אבל ברית המועצות לא מיהרה לספר לעולם, וגם לא לאזרחיה שלה, מה שקרה שם. הדיווח הרשמי הראשון עלה על גלי הרדיו רק למחרת בצהריים, בלי שום אזכור למספר הנספים. לניצולים עצמם נאסר להזכיר במברקים למשפחותיהם את המילה "טבעה". כל מה שהורשו לשלוח היה משפט אחד קבוע וזהה: "חי ובריא. עיר נובורוסייסק".
בין הנספים היה גם ראש מנהל הביטחון הסובייטי במחוז אודסה, שעלה לספינה ברגע האחרון ממש לפני ההפלגה, יחד עם אשתו, בתו ונכדו, וכל המשפחה טבעה יחד באותו תא. הצוללנים שירדו לחפש בגוף הספינה השקועה קיבלו הוראה להגיע דווקא לתא שלו בעדיפות עליונה, כדי לוודא שלא נותרו שם מסמכים רגישים. שניים מהצוללנים ששירתו במבצע החיפוש מתו בעצמם במהלך הצלילות המסוכנות, ו-64 נספים מעולם לא עלו מהמים, הן עדיין נמצאים שם, בתוך גוף הספינה הטבועה, עד היום.
נספו 423 בני אדם מתוך כ-1,240 שעלו על הסיפון, האסון הימי החמור ביותר שידע הים השחור בתקופת שלום. שני הקברניטים, מרקוב וטקצ'נקו, נעצרו ימים ספורים אחר כך, ובמרץ 1987 הורשעו שניהם באותה מידה ונידונו ל-15 שנות מאסר. שניהם שוחררו כבר ב-1992, לאחר התמוטטות ברית המועצות. מרקוב המשיך לגור באודסה ולעבוד כמדריך לקברניטים צעירים, עד מותו ב-2007. טקצ'נקו, לעומתו, עזב מיד לחו"ל, ובאופן מפתיע במיוחד, היגר לישראל ושינה את שם משפחתו. הוא נספה ב-2003 בתאונת יאכטה סמוך לחופי קנדה, ונקבר בתל אביב.
עד היום שוכבת אדמירל נחימוב על קרקעית מפרץ צמס, בעומק של בניין של 15 קומות, כ-74 מטר. סביבה הוכרז אזור קבורה רשמי שאסור לגעת בו: לא בעגינה, לא בצלילה. עשרות גופות מעולם לא הועלו ונותרו שם, בתוך גוף הספינה עצמה. מדי שנה, ב-31 באוגוסט, יוצאת סירה עם קרובי ומשפחות הנספים אל מעל מקום הטביעה, ומורידה זר פרחים למים.
תגובות
היו הראשונים להגיב!