כשהחפץ חיים הכריז שמצווה לראות את ליקוי החמה
אותו יום שלישי היה ערב קיץ לוהט בראדין, החפץ חיים סגר את הסידור אחרי עלינו לשבח, הביט אל הקהל שנאסף בחדרו הצר למעריב, והקיש על השולחן באצבעותיו הרזות. מה שאמר אז שינה את העיירה לנצח.
השקט בחדר נפרץ כשהחפץ חיים אמר: "הקב"ה קבע בסדרי בריאה ליקוי חמה למען הטועים, עובדי השמש שחושבים שכוח אלוקי שוכן בו. בא זמן והשמש לוקה כדי שידעו שהוא בריאה ולא בורא". ואז בא המשפט שהפך את כל ראדין: "מצווה לראות את השמש כשהיא לוקה מחר".
כשרדין הפכה למצפה כוכבים
הידיעה רצה ברחובות ראדין כאש בקוצים. בכל בית סיפרו שהחפץ חיים הכריז "מצווה לראות" איך השמש תלקה למחרת. לפתע כל תושב ראדין נזקק לרסיסי זכוכית כהה, דבר שבדרך כלל מתגלגל לרגליך, אבל בליל הליקוי הפך לרכוש יקר שאי אפשר למצוא.
בזריחה התעוררה ראדין שונה מאשר בכל יום אחר. הרחובות שקקו חיים בשעה מוקדמת כזו שמעולם לא נראתה. זקנים וצעירים, כולם על הרגליים, כולם מחכים למופע בשמים. השמש צעדה במסלולה הגאוותני הרגיל, בוערת בחוזקה על ראשי האנשים שהתאספו למטה.
יצחק שחור-הזקן, האיש הנמרץ והחכם שהצליח בצעירותו לברוח מרוסיה הסובייטית, הכין מראש עבור החפץ חיים משקפים מיוחדים, מעובים שלוש פעמים וכהים במיוחד, ראויים לעיניו הקדושות של החפץ חיים. בחצר הישיבה הכל הפך למצפה כוכבים פרימיטיבי, רק שכאן לא רק "הסתכלו" אלא "חזו" בעיניים רכות מאחורי רסיסי הזכוכית.
הליקוי ששינה הכול
החושך התחיל להתפרס על כדור השמש כאילו דיו שחור נשפך וגדש את החלל. זה לא היה חושך של ערב או של לילה עמוק, אלא חושך מוזר ובלתי טבעי שמתח מסך שחור על פני השמש עד שלא נשאר אפילו פס אדום אחד. הבהמות בשדה פחדו, החושך השתלט, ועיני האנשים נצצו מהתרגשות.
ואז קרה הנס הגדול. השמש נולדה מחדש, ממש כמו במעשה בראשית. לא בבת אחת כרכבת, אלא בהדרגה כתינוק שמתפתח. פס אדום דק החל להופיע והלך וגדל. האדמומית שהזינה סימני חיים החלה לזרום מהמרכז כדם בוורידים, עץ הדובדבן קיבל בחזרה את פריחתו הלבנה, והעופות שבו לנופף בכנפיים בביטחון.
כשהחפץ חיים חזר לחדרו אחרי הליקוי, עצר ליד שולחן העץ הפשוט שבמרכז החדר והכריז בקריאת ניצחון: "עכשיו כולם ראו שהשמש אינו אלא בריאה!" זה היה הפאנץ' של אותו יום היסטורי, השמש הכל-יכולה, שנראתה כביכול ככוח עליון, הוכיחה בפני כל ראדין שהיא רק בריאה הנתונה לחוקי הבורא.
הליקוי שלנו
97 שנה חלפו מאז אותו ליקוי בראדין. הישיבה כבר איננה והבניינים הישנים נעלמו מעל פני האדמה. אבל המסר של החפץ חיים נשאר תקף כבאותו יום: גם כשהטבע נראה לנו מוחלט, גם כשהשמש נדמית ככוח עליון, זו רק בריאה.
בעולם שבו הטכנולוגיה המתקדמת של ימינו, הבינה המלאכותית ומדעי החלל המתפתחים האדם יכול לשכוח מי בורא ויוצר הכל, הליקוי מזכיר לנו שאפילו השמש הזוהרת יכולה ללקות , כולם יכולים ללמוד משיעור האמונה של אותו בוקר בראדין.
ואולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים היום. שה"שמש" של ימינו מה שנראה ככוח עולה, האינטרנט, הבינה המלאכותית, החדשנות הטכנולוגית, הקידמה המדעית, תלקה גם היא לכמה רגעים כדי שנזכר מי זה שברא ומאיר אותם. לפעמים השמש צריכה להיסתר כדי שנתחזק באמונה. בדיוק כמו אז בראדין, האור הגדול מתכסה לזמן קצר, האור תמיד נמצא שם ובסוף מתגלה מחדש.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!