שני גמלים במשעול צר: הרגע בו נפגשו העולמות
בר"ח חשוון תשי"ג (20 באוקטובר 1952), בשעות הבוקר, התכנסו המוני עיתונאים וקהל סקרנים סביב בית צנוע בגבעת רוקח בבני ברק. ביומנו האישי תיאר בן גוריון את המהומה באירוניה מסוימת: "העיתונים שיוו לביקור ערך סנסציוני, ומצאתי בדרך וסביב ביתו קהל". ואכן, הניגודיות הייתה חריפה: בעוד בחוץ רעשה המדינה והתקשורת עסקה בספקולציות פוליטיות, בתוך הבית פנימה הזמן כמו עמד מלכת.
בחדר הפשוט, שריהוטו כלל שולחן, כיסא, מיטת ברזל רעועה וספרים רבים, התקיימה אחת הפגישות המרתקות בתולדות המדינה הצעירה. דוד בן גוריון, ראש הממשלה ומייסד המדינה, הגיע לדירתו של רבי אברהם ישעיהו קרליץ, החזון איש.
היוזמה לפגישה הגיעה מבן גוריון עצמו. בתחילה ביקש ראש הממשלה להיפגש עם הגרי"ז מבריסק, אך משנענה בשלילה, פנה לחזון איש. את שלישו הצבאי, נחמיה ארגוב, שלח בן גוריון מבעוד מועד כדי לברר האם יתקבל. תשובת החזון איש לארגוב הייתה קצרה ועניינית: "הדלת פתוחה".
"ספרים, ספרים, ספרים"
מי שנלווה אל בן גוריון והיה העד היחיד בחדר, היה מזכירו יצחק נבון (לימים נשיא המדינה). נבון, שרשם את מהלך הפגישה לפרטי פרטים, תיאר לימים את הרושם העז שהותיר בו המקום: "ראיתי יהודי נמוך־קומה, בעל סבר־פנים נאה, כפוף… והחדר מלא ספרים, ספרים, ספרים". הפשטות והצניעות שבהן חי מנהיג הציבור החרדי עשו רושם עמוק גם על בן גוריון, שהעיד אחר כך: "יש לו עיניים יפות וחכמות".
במשך השנים ניסו גורמים שונים להוסיף נופך משלהם לאירוע, והפיצו שמועות כאילו השיחה התנהלה ביידיש, או שנבון לא הבין את הנאמר ולכן עדותו לוקה בחסר. נבון עצמו דחה טענות אלו מכל וכל והבהיר שתי נקודות עובדתיות: ראשית, השיחה התנהלה כולה בעברית צחה. שנית, הוא עצמו שלט ביידיש היטב ("יידיש רעדט זיך אליין", נהג לומר), כך שלא הייתה שום מגבלת שפה או הבנה בינו לבין הנפשות הפועלות. התיעוד שלו הוא המסמך האותנטי היחיד מן החדר.
בן גוריון פתח בהצהרה אישית וציין כי אף שאינו שומר תורה ומצוות, הוא מאמין בהקב"ה. החזון איש השיב לו מייד בתגובה קצרה ורבת משמעות: 'אמן, כן יהי רצון'.
"מי יזוז ראשון?"
מיד לאחר דברי הפתיחה, הציג בן גוריון את שאלת השורש שלשמה הגיע: "איך יהודים דתיים ולא־דתיים יחיו יחד בארץ הזאת, בלי שנתפוצץ מבפנים? יהודים באים הנה מהרבה ארצות… המדינה עומדת בסכנה חיצונית, ועלינו למצות את כל המשותף".
החזון איש השיב במשל המבוסס על הגמרא במסכת סנהדרין (דף לב:). בניגוד לביטוי 'העגלה הריקה' שהשתרש לימים, החזון איש נצמד ללשון המקור ודיבר על שני גמלים הנפגשים בדרך צרה ('משעול') שאינה מאפשרת מעבר לשניהם יחד. "אם גמל אחד טעון משא והשני אינו טעון", ציטט החזון איש, "זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון; ורק לאחר שיעבור הגמל הטעון, יוכל לעבור גם השני. הוא הדין בעניינינו: אנחנו, היהודים הדתיים, משולים לגמל הטעון, יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. לכן, עליכם לפנות לנו את הדרך; קודם יסופקו צורכי התורה והמצוות, ורק לאחר מכן יסופקו שאר הצרכים".
בן גוריון, הגיב בתרעומת: "ועל הגמל הזה אין עול של מצוות? ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה?". החזון איש השיב לו כי המבט הוא הפוך: הכוח הפיזי יונק את כוחו מהרוח. "בזכות זה שאנו לומדים תורה, הם מתקיימים, ובזכות זה הם יכולים לעבוד ולשמור". וכשבן גוריון חזר והקשה: "אם לא יהיו אנשים חיים, מי ילמד תורה?", השיב לו החזון איש תשובה קצרה, תשובת המסורת היהודית לדורותיה: "התורה היא עץ החיים, היא סם החיים".
במבט לאחור, נראה כי בן גוריון לא ירד לסוף דעתו של החזון איש ולא הבין את עומק המשל. כפי שביאר החזון איש לימים למקורבו, ח"כ הרב שלמה לורנץ, "הגמל החרדי" טעון במשא של הלכה פסוקה, מערכת שמקורה מפי הגבורה ובלתי אפשרי לשנות בה כמלוא נימה. החרדי אינו יכול לזוז, משום שהוא כפוף לציווי האלוקי.
לעומת זאת, צורכי החיים והביטחון, חשובים ככל שיהיו בעיניו, נותרים בגדר "צרכי בשר ודם", החלטות אנושיות הנתונות לשיקול דעת. ההיגיון מחייב אפוא, שצרכים אנושיים ימתינו ויפנו דרך עד שימולאו צרכי התורה והמצווה, שאינם ניתנים לפשרה.
בין מצפון לביטחון
אף שהפגישה התקיימה בצל המאבק על גיוס נשים, הנושא לא עלה בשיחה עצמה. רק כחודש לאחר מכן, העלה החזון איש את הנושא במכתב ששלח לראש הממשלה. מעניין לראות כי החזון איש בחר לנמק את התנגדותו לא בטיעונים דתיים, אלא עשה שימוש בערך ליברלי, "חופש המצפון". הוא הביע תקווה כי ראש הממשלה, המעריך את חירות האדם, לא יכפה צעד שיפגע במצפונם של רבים.
אולם תשובתו של בן גוריון, שנשלחה ימים ספורים לאחר מכן, גילתה שוב את התהום הפעורה בין ההשקפות. בן גוריון בחר להשיב באותו מטבע לשון של "חופש מצפון", אך מכיוון הפוך לחלוטין.
"לגבי גיוס בנות יש בעיה כפולה של חופש המצפון", השיב ראש הממשלה, כשהוא מציב את תחושת הציבור הכללי כמשקל נגד: "יש אגף דתי שמצפונו נפגע מהגיוס, ויש מספר רב של אנשים בישראל שמצפונם מוטרד מהיעדר הגיוס".
בסיכומו של דבר, הבהיר בן גוריון כי בעיניו הערך העליון הוא הקיום הפיזי, ולכן "הישרדות האומה דוחה את כל שאר השיקולים". כך, גם בתכתובת זו, כמו בפגישה עצמה בבני ברק, נותרו שני המנהיגים משני עברי המתרס: זה אוחז בחרב המגן האנושית כערך עליון, וזה אוחז בנצח התורה כערך היחיד המקיים את העם.
אגב, יש לציין כי בניגוד למיתוסים מאוחרים שקשרו את הפגישה הזו להסדר "תורתו אומנותו", הנושא כלל לא נידון שם. פטורים מסוימים ומכסות ללומדי תורה היו קיימים עוד קודם לכן. ההסדר הרחב המוכר כיום, הכולל פטור גורף לכלל בני הישיבות, התגבש רק שנים רבות לאחר מכן, עם כניסתה של אגודת ישראל לממשלת בגין ב-1977. החזון איש ובן גוריון עסקו במהות, ולא בפרטי חוקי הגיוס.
שיח של אנשי ספר
בחזרה לחדר בבני ברק: בתום כחמישים דקות של שיחה נוקבת, היה ברור כי תהום פעורה בין ההשקפות. העמדות נותרו בעינן, ללא כל התקרבות. אולם דווקא אז, רגע לפני היציאה, התרחש שינוי באווירה.
החזון איש ובן גוריון קמו ממקומם וניגשו אל ארון הספרים שעמד בחדר. שם, מול המדפים העמוסים, ניהלו שיחה קצרה ושקטה אודות הספרים עצמם. היה זה רגע נדיר ועדין, שבו המנהיגים משני צידי המתרס, שבו לרגע אל הספר, אל שורשי המסורת היהודית לדורותיה, המתעלה מעל התהום הפעורה בין ההשקפות, ומתוך האווירה הזו, נפרדו השניים בלחיצת יד ובכבוד.
הרושם שהותיר המפגש על בן גוריון נחשף במלואו במכתב אישי ונדיר ששלח לחבר נעוריו, הסופר שלמה צמח. שם, ברגע של גילוי לב, כתב בן גוריון על החזון איש: "לואי ודביקותנו שלנו בדרכנו היתה חזקה ושלמה כדביקותו הוא בדרכו". זו הייתה הודאה בכוחה של האמונה החרדית, אך מיד אחריה הוסיף את הסתייגותו הנחרצת: "אבל אין זו הדרך".
במבט לאחור, ייתכן כי הפער הבלתי-ניתן לגישור היה טמון בניסוח השאלה של בן גוריון. ביומנו הוא מעיד ששאל: "איך נחיה יחד? איך נהווה יחידה?". בן גוריון שאף ליותר מאשר דו-קיום; הוא חלם על 'יחידה' אחת, על כור היתוך לאומי. לכך החזון איש לא יכול היה לתת יד. תשובתו במשל הגמלים הציעה מתווה מעשי לחיים משותפים ולשלום, אך דחתה בעדינות את רעיון האחדות הטוטאלית. המסר היה ברור: אנו יכולים לצעוד באותו משעול, לכבד זה את זה ואף לפנות דרך כשצריך, אך לעולם נישאר שני גמלים נפרדים, הנושאים משאות שונים בתכלית.
תגובות (6)
רק דבר אחד בטוח שמי שמרגיש כחלק מהמדינה ואוהב את המדינה צריך גם לקחת חלק.
ומי שלא מרגיש חלק מהמדינה שלהם ואף לא הולך לבחירות שלהם פטור מלתרום את חלקו, כי הרי הוא תייר בעלמא במדינתם..
היא מ-AI
אין תמונה של החזו"א עם ראה"מ הראשון
וכאילו ב׳׳ג ׳׳שב לרגע אל הספר, אל שורשי המסורת היהודית לדורותיה׳׳ בעוד שהוא העיד על עצמו שהטעות הכי גדולה שעשה בחייו הפוליטיים היה לפטור את בני הישיבות מגיוס