האוצרות היהודיים שהנאצים חיפשו: ההגדות הנדירות בהיסטוריה
בחודש ניסן תשנ"ב (אפריל 1992), כשפגזי מרגמה התרסקו על גגות סרייבו, אנבר אימאמוביץ' עשה משהו שנראה מטורף. ארכיאולוג והיסטוריון באוניברסיטת סרייבו שכנע כמה שוטרים להסיע אותו דרך גשם של כדורים אל הבניין הנצור, רק כדי להציל ספר קטן בן 660 שנה.
הספר שסיכן את חייו בשבילו היה הגדת סרייבו, כתב יד מאויר מפואר שנוצר בספרד של המאה ה-14, המוערך כיום בביטוח על יותר ממיליארד דולר. המסמך כולל מיניאטורות מוארות וטקסט כתוב ביד על עור מעובד, שממש זוהרים כאילו מאור פנימי. כתמי יין ומים על חלק מהעמודים מעידים שהבעלים המקוריים השתמשו בה לסדר פסח משפחתי, דור אחר דור.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שההגדה ניצלה בנס. חצי מאה קודם לכן, במהלך מלחמת העולם השנייה, הנאצים חיפשו בשקיקה את היצירה המפורסמת כדי להציג אותה ב"מוזיאון הגזע שנכחד" שתכננו לבנות בפראג. דרוויש קורקוט, הספרן הראשי של המוזיאון, מוסלמי אדוק וחוקר אסלאם, שיקר באומץ לגנרל הנאצי שדרש את הספר. קורקוט הבריח את הספר מהעיר והעלה אותו להר בילשניצה, שם איש דת מוסלמי הסתיר את כתב היד מתחת לקרשי הרצפה של צריף רועה. היא נשארה שם שנים רבות.
בשנת ה'תרנ"ה (1894), כשההגדה הגיעה לראשונה לתשומת לב הציבור, צעיר עני בשם יוסף כהן מכר אותה למוזיאון הלאומי האימפריאלי החדש של בוסניה תמורת סכום קטן, כדי לפרנס את משפחתו. לא הקונה ולא המוכר ידעו באמת את ערך הספר. חוקרים בכל רחבי אירופה למדו במהרה על האוצר הקטן, ומוזיאונים אחרים הציעו לקנות אותו בפי כמה מהמחיר שקיבל יוסף כהן המסכן.
כיצד בדיוק הגיעה ההגדה לסרייבו, וכיצד היא הגיעה לידי משפחת כהן כ-400 שנה לאחר גירוש ספרד, אינו ידוע. אבל ההיסטוריה המאוחרת של הספר היא חומר לאגדות. במשך 650 שנה, הספר הקטן והיפה הזה, שמספר את סיפור יציאת מצרים, נמלט מאחיזת אויבים עם שנאה בליבם: האינקוויזיציה הספרדית, גירוש היהודים מדרום אירופה, השואה הנאצית ומלחמת בוסניה.
ההגדות שהשפיעו על כל העולם
הגדת סרייבו היא אחת מקבוצה של שבע הגדות מאוירות ששרדו שהופקו בקטלוניה, חלק מכתר אראגון, במחצית הראשונה של המאה ה-14. בזמן זה, קטלוניה הייתה כבר זמן רב תחת שלטון נוצרי, והאיורים והעיטור של ההגדה מזכירים את אלה של כתבי יד נוצריים לטיניים בני אותה תקופה. שני האמנים היהודים האנונימיים של הגדת סרייבו היו "מושרשים היטב בתרבות החזותית הסובבת של התקופה", כפי שמציין היסטוריון האמנות הישראלי המכובד שלום צבר, שעבדו "שוב ושוב כדי להתאים רעיונות יהודיים, פירושים ואלמנטים מדרשיים" לאמנותם.
המאפיין הבולט ביותר של ההגדות הקטלוניות הוא סדרה של איורי תנ"ך המשמשים כמו פרולוג לטקסט ההגדה. הסדרה בהגדת סרייבו היא השלמה ביותר ומתחילה ביום הראשון של בריאת העולם. היא ממשיכה סצנה אחר סצנה דרך ספרי בראשית ושמות, מתארת את חייהם של אדם וחוה, נח, אברהם, יצחק ויעקב, ויוסף ואחיו במצרים, ואז את יציאת מצרים עם כל עשר המכות וקריעת ים סוף.
בשלב זה, האיורים עוברים בצורה חלקה לקבוצה קצרה של תמונות המתארות יהודים עכשוויים בספרד המתכוננים לפסח, מקבלים חרוסת ומצה ממטבח קהילתי. האיורים מסתיימים באיור של משפחה חוזרת הביתה מבית הכנסת בערב פסח כדי להתחיל את הסדר. השפעת ההגדה היא לבטל את המרחק בזמן, כך שכל ההיסטוריה מתחברת לרגע האחד הזה סביב שולחן הסדר.
אבל תמונות התנ"ך הללו אינן כה תמימות. הדמויות המוארכות והמתנדנדות, כמו גם האיקונוגרפיה של רבים מהאיורים, מבוססות על תהילים לטיניים מהמאות ה-12 וה-13. בתהילים הללו זלזלו הנוצרים וגרמו ליהודים להיראות כאילו הם יהודים "תלמודיים" שאמונותיהם ומנהגיהם הדתיים מבוססים לא על התנ"ך אלא על המצאות ובדיות ח"ו.
כפי שהציעה היסטוריונית האמנות הישראלית שרית שלו-עייני, במעבר ישירות מהתנ"ך לחיים יהודיים עכשוויים, האיורים בהגדות הקטלוניות נועדו להפריך טענה זו. הם מציגים טיעון ויזואלי שהיהודים בני זמננו הם היורשים האמיתיים של התנ"ך. מספר לא פרופורציונלי של תמונות מוקדשות לסצנות מחייהם של יוסף הצדיק ומשה רבינו, שני "נערים" יהודים שהגיעו לבכירות בחצרות שליטים זרים, קריירות לא שונות מאלה של אנשי החצר היהודים ששירתו בחצרות השליטים המוסלמים ומאוחר יותר הנוצריים באיבריה.
פרט מעניין במיוחד: בהגדות הקטלוניות, המרור, העשב המר מאויר בדרך כלל לא כראש של חסה מרה, אלא כארטישוק. רבי דוד אבודרהם, סמכות ההלכה הספרדית המובילה של התקופה, מזהה למעשה את המרור כקרדון, שכפי שהתברר, טופח ושימש באופן נרחב במטבח הספרדי של ימי הביניים. למרבה הצער, הארטישוק מעולם לא עבר מעבר לספרד לתוך נוהג הסדר הסטנדרטי.
בניגוד לכתבי היד המפוארים של ספרד, ההגדות המודפסות ניתנות למעקב אחורה לארבע "הגדות אם", כל אחת הראשונה באזורה: הגדת פראג 1526 (מזרח אירופה), הגדת מנטובה 1560 (איטליה), הגדת ונציה 1609, והגדת אמסטרדם 1695 (מערב אירופה). הגדות אלו הודפסו פעמים רבות, והאיורים, המוטיבים והנושאים שבהן מצאו את דרכם כמעט לכל ההגדות המאוירות שלאחר מכן.
הגדת פראג משנת 1526 נחשבת על ידי מומחים לאחת ההגדות המאוירות החשובות ביותר שהודפסו אי פעם. היא כנראה ההגדה המאוירת המודפסת הראשונה לקהל יהודי, ושימשה מודל להגדות מאוירות רבות שבאו אחריה. הדפוס הגיע לפראג ב-1487 , כ-40 שנה לאחר המצאתו ו,הספר העברי הראשון הודפס שם ב-1518. מהדורת פראג 1526 פורסמה על ידי האחים גרשום כהן וגרונום כץ ביום ראשון, כ"ו בטבת תרפ"ז (30 בדצמבר 1526).
ההגדה מכילה רבות מהלכות הסדר החל מבדיקת חמץ, אוסף של פירושים על חלקים שונים מההגדה, ו-60 איורים שנעשו מחיתוכי עץ. ההלכות הכתובות כאן משמעותיות מאוד, שכן נכתבו והודפסו לפני השולחן ערוך. האיורים גם הם משמעותיים, שכן הייתה להם השפעה עצומה על ההגדות המאוירות שהודפסו לאחר מכן.
החידושים המפתיעים: ארנבות, מפות וראשי ציפורים
אחד האיורים המפתיעים בהגדת פראג מופיע מתחת לברכה על הכרפס "בורא פרי האדמה", ארנבות הנמלטות מפני צייד הרוכב על סוס. מה הקשר? ההסבר קשור לדמיון בצליל: "צייד ארנבת" בגרמנית הוא "יאגן האז", מה שנשמע כמו ראשי התיבות יקנה"ז, שנועדו להזכיר את סדר הברכות שאומרים בליל חג שחל במוצאי שבת: יין, קידוש, נר, הבדלה וזמן. משחק מילים גרמני-עברי בתוך ההגדה.
אבל לא כל התוספות בהגדת פראג היו מוצלחות באותה מידה. ליד שלושת המילים החשובות של ההגדה: פסח, מצה ומרור, מופיעה ההערה: "יש מנהג בעולם שהאיש מורה על האשה משום שנאמר 'אשה רעה מר ממוות'" (קהלת ז' כ"ו). רבים כתבו והעירו על איור זה. יש שטענו שלא יכול להיות מנהג כזה, מנגד, לאחרונה ר' ישראל פלס ועוד אחרים הוכיחו שישנן תמונות של אדם מצביע על אשתו ליד פסקת המרור בכתבי יד שונים של הגדות מאוירות. ברור שזה נעשה בצורה מתלוצצת, אבל עדיין.
ברשימת השירים בהגדת פראג נפקד מקומם של שניים מהשירים המזוהים ביותר עם ליל הסדר: "חד גדיא" ו"אחד מי יודע". שניהם לא מופיעים בנוסח המוקדם של שנת 1526. הפעם הראשונה שהם מופיעים בדפוס היא בהגדה שהודפסה בפראג ב-1590.
מעבר לפראג, הגדת אמסטרדם משנת 1695 מייצגת אבן דרך בהיסטוריה של ההגדות המאוירות. זו הייתה ההגדה הראשונה שהשתמשה בחריטות נחושת במקום חיתוכי עץ, מה שאפשר איכות גרפית חסרת תקדים. החידוש המרכזי והייחודי ביותר של הגדה זו היה הכללתה של מפה מתקפלת מפורטת של ארץ הקודש, הספר העברי הראשון שכלל מפה כזו.
האמן אברהם בר יעקב, שיצר את ההגדה, התבסס במיוחד על איורי התנ"ך של האומן הנוצרי מתאוס מריאן, אך שינה והתאים אותם להקשר יהודי.
המפה המופיעה בהגדה מבוססת על מפת ארץ הקודש של הקרטוגרף הנוצרי כריסטיאן ואן אדריכום משנת 1590. בר יעקב שמר על האוריינטציה המזרחית של המפה המקורית ועל חלוקת השבטים, אך הוסיף אלמנטים חדשים בעלי משמעות של ציפייה לגאולה. המפה משרתת תפקיד כפול: היא מתעדת את מסע יציאת מצרים ההיסטורי, אבל במקביל מתפקדת כסמל המקשר בין הגאולה מעבדות מצרים לבין תקוות הגאולה העתידית.
הכללת המפה בהגדה לא הייתה מקרית. היא משקפת את האווירה המשיחית שרווחה בקהילה היהודית באמסטרדם בסוף המאה ה-17, תקופה מלאה בציפייה למשיח ולגאולה, במיוחד בעקבות תנועת השבתאות, כת ש"ץ, שהותירה רושם עמוק על היהדות האירופית. העיסוק בנושאים אלו המשיך להדהד בקהילה היהודית גם לאחר גוויעת הכת.
דמות מרכזית נוספת בהקשר זה היא יעקב יהודה ליאון (1602-1675), הידוע גם בשם "טמפלו", שיצר מודל מפורט של בית המקדש באמסטרדם. מודל זה זכה לפופולריות עצומה בקרב יהודים וגם נוצרים והוצג בפני אישים בכירים. עבודתו של ליאון מייצגת את העניין הרב בארץ ישראל ובמקדש כסמלים של גאולה עתידית.
הגדה מסתורית במיוחד היא הגדת ראשי הציפורים, שנוצרה בדרום גרמניה בסביבות שנת 1300, ההגדה העתיקה ביותר שנשמרה בשלמותה. המאפיין הייחודי של הגדה זו הוא שהדמויות היהודיות מצוירות עם גוף אנושי וראשי ציפורים. האיורים מתארים את היהודים הציפוריים חובשים כובע מיוחד שיהודים הוכרחו לחבוש, עורכים הכנות לחג: אופים מצות, מנקים את הבית ומסדרים את שולחן הסדר.
למה ציפורים? ישנן ארבע סברות להסבר התופעה:
- איסור, יהודי אשכנז נזהרו שלא לצייר בני אדם בשל איסור עשיית פסל ותמונה, ולכן החליפו את פני האנשים בפני חיות.
- סמליות, הבחירה בראשי ציפורים דורסות, אולי נשרים, נעוצה בכך שבני ישראל מתוארים כנשרים עם צאתם ממצרים.
- נאמנות למלוכה, הנשר היה סמלו של קיסר גרמניה, והיהודים אוירו כנשרים לאות נאמנות למלוכה.
- האיורים נעשו על ידי נוצרים והדמויות היהודיות הן קריקטורות אנטישמיות.
ד"ר מארק מיכאל אפשטיין, חוקר ימי הביניים והיסטוריון אמנות, הצביע על כך שהדמויות בהגדת ראשי הציפורים אולי אינן בעלות ראשי ציפורים, אלא ראשי גריפונים, הגריפון הוא יצור מיתולוגי שחלקו נשר וחלקו אריה. הזקנים והרעמות על הדמויות הגבריות נראים אכן כמו של אריה. תיאור היהודים כגריפונים נראה כמצביע על אצילות והדר, המתאים להזמנה של פטרון עשיר.
ועדיין אין לנו תשובות סופיות מדוע בני אדם תוארו עם ראשי בעלי חיים באשכנז של ימי הביניים המאוחרים, ואיננו יודעים את זהותם של האמנים שיצרו אותם.
תגובות (1)