ההיסטוריה של הגוש האמוני בישראל
אף אחד לא תכנן את זה, לא הייתה ישיבת ייסוד, לא נחתם מסמך, ואף מנהיג רוחני לא עמד לצד איש ליכוד להכריז על ברית רשמית. הגוש האמוני נולד כמו שנולדים דברים גדולים באמת, בשקט, כמעט בהיחבא, בתקופה שבה שלושה ציבורים שונים זה מזה כרחוק מזרח ממערב גילו פתאום שיש להם דאגה משותפת אחת: החשש מפני מגמות שביקשו לצמצם את מקומה של התורה והמסורת בחיים הציבוריים במדינת ישראל. הציבור החרדי, שהתייחס למדינה ולמוסדותיה מתוך זהירות היסטורית וגדולי ישראל שהדריכוהו, אך ביקש לפני הכול דבר אחד ויחיד: לקיים ולהעצים את עולם הישיבות, ולדאוג לצרכיו הרוחניים והחומריים של ציבור לומדי התורה, שהם, כפי שלימדונו רבותינו עמודי העולם, בזכותם הוא עומד. הציבור הדתי-לאומי, שראה במדינה עצמה שלב בתהליך גאולה, וביקש לשמור על שלמות הארץ מתוך אמונה עמוקה. והציבור המסורתי, שאולי לא תמיד עסק במינוחים הלכתיים ופוליטיים, אך חש בליבו הפשוט קרבה טבעית למורשת אבותיו, ותחושת קיפוח מול יחס מתנשא שספג מחלקים באליטה החילונית.
השנה הייתה תשל"ז (1977), מנחם בגין עמד להרכיב ממשלה, ופתאום התברר ששלושת הציבורים הללו, השונים זה מזה כשמים וארץ, יכולים לצעוד יחד אל הקלפי. הברית הזאת הייתה מורכבת כבר מרגעה הראשון, שהרי כל צד הגיע אליה מתוך עולם ערכים שלם ונבדל משל חברו. הציבור החרדי ראה בקיום המדינה עניין הטעון זהירות רבה, מתוך אמונה שהגאולה השלמה תבוא בעיתה, ומתוך מחויבות שאין להתפשר עליה: שמירה על עולם הישיבות ולומדי התורה, שבזכות הבל פיהם עומד העולם כולו. הציבור הדתי-לאומי ראה במדינה עצמה כלי גאולה. והימין המסורתי ביקש בעיקר הכרה וכבוד לזהותו היהודית. אך כולם, איש איש מעולמו, האמינו כי לתורה ולמסורת ישראל סבא מגיע מקום מרכזי בחיי הציבור. לא אותה תפיסה בדיוק, לא מאותן סיבות בדיוק, אך די היה בכך כדי ליצור שיתוף פעולה של ממש. מול תפיסת עולם שהתייחסה אל המסורת כאל שריד עבר יש להשכיחו, האמונה המשותפת בבורא העולם ובייעודו הנצחי של עם ישראל הייתה יתד איתנה דיה לברית.
בתחילה נדמה היה הדבר כהסכמה פוליטית זמנית ומחושבת בלבד: הציבור החרדי יתמוך בליכוד בנושאים מסוימים, המפד"ל תתמוך בחוק השבת, והציבור המסורתי יעניק את קולו. איש לא חשב אז במונחים של "זהות משותפת" או "גוש". אולם ככל שחלפו השנים, והשלטון לא שב לידי מי שביקש לצמצם את מקום המסורת, התברר שהשותפות הזאת יצרה דבר-מה עמוק הרבה יותר. הציבור המסורתי החל לראות עצמו קרוב יותר לדרך התורה. הציבור החרדי גילה שאפשר לקיים דו-שיח עם מוסדות המדינה מבלי לוותר על עולם הערכים הפנימי. והציבור הדתי-לאומי, שתמיד עמד בתווך, הפך לגשר שבין העולמות. איש לא הכריז רשמית "אנחנו גוש", אבל המציאות עצמה כבר דיברה בעד עצמה.
כשהברית הפכה לממלכה
השנים שבין תשנ"ו (1996) לתשע"ה (2015) היו שנות פריחה עבור הברית הזאת, אף שעדיין לא כונתה בשם "הגוש האמוני". ממשלת נתניהו הראשונה הביאה עמה הבטחה לשינוי, וניסתה לתת מענה לצרכיו של כל אחד מן השותפים: לציבור החרדי: תמיכה בעולם הישיבות ובמוסדות החינוך העצמאי, כדי שקול התורה לא ידום; לציבור הדתי-לאומי: חיזוק ההתיישבות; ולציבור המסורתי: הכרה וכבוד. השותפות כבר לא הייתה הסכם נקודתי בין מפלגות, אלא הפכה להיות הרבה מעבר לכך.
אולם, מתחת לתחושת הביסוס הזו החלו להיסדק דברים. ככל שהברית התחזקה, כן התבררו יותר ההבדלים העמוקים שבין הצדדים. הציבור החרדי ביקש בראש ובראשונה שהמדינה תכיר בחשיבותו העצומה של עולם התורה, ותאפשר את קיומו ופריחתו מתוך אמונה שזוהי תרומתו הייחודית והחיונית ביותר לעם ישראל כולו, שהרי "אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ". הציבור הדתי-לאומי ביקש שהמדינה תתקדם באופן מלא יותר לעבר החזון שבו האמין. הציבור המסורתי ביקש בעיקר יציבות, ביטחון, ותחושת כבוד הדדי. וכשמשאבי הקואליציה היו מוגבלים, חש כל צד לעיתים שצרכיו נדחקים לטובת רעהו. השאלות שעלו, על אופי השירות הצבאי, על חלוקת המשאבים הציבוריים, על מקומה של כל קבוצה בעיצוב פני המדינה, הן שאלות כבדות משקל, הדורשות דיון מכבד ולא האשמות הדדיות. ואולם, לצד הקשיים, המשיכו כל הצדדים לחפש דרכים לגשר ולשמר את השותפות.
ואז פרצה מלחמת "חרבות ברזל", בעקבות זוועות ה-7 באוקטובר, והשאלות הללו קיבלו משנה תוקף ורגישות רבה מאין כמוה. כאשר החיילים נפלו, כאשר המילואימניקים נקראו שוב ושוב אל הדגל, וכאשר החברה הישראלית כולה עברה טלטלה עד עמקי נשמתה, עלתה השאלה "מי נושא בעול" ביתר שאת, גם בתוככי המחנה עצמו. מצביעי ימין מסורתיים החלו לבטא בקול פומבי ציפייה לשוויון גדול יותר בנשיאה בעול. גם בציבור הדתי-לאומי עלו שאלות דומות. ומהצד השני, בציבור החרדי, יש שחשו כי הברית הפוליטית, שהייתה אמורה להגן על עולם התורה ולומדיו, הפכה בעיתות משבר דווקא למוקד ביקורת ולחץ ציבורי בלתי פוסק, ולא לגורם המאפשר לעולם הזה להתקיים בשלווה ובכבוד הראויים לו.
ואז קם ראש הישיבה והחליט – די
ואז יצאה אגרת פומבית מלשכתו של ראש הישיבה, "אין לנו יד ורגל בברית פוליטית שמעולם לא ביקשנו לעצמנו", נכתב באגרת במילים חדות ובוטחות, "צרכינו הם צרכי עולם התורה, ולא צרכיה של שום מסגרת חיצונית לו". במילים אלו, שנכתבו מתוך אחריות כבדה כלפי הציבור כולו, הביע רה"י עמדה שלא רבים העזו לנסח בעשורים האחרונים בבהירות כזאת: הברית הפוליטית המכונה "הגוש האמוני" הגיעה, מבחינתו, אל קצה דרכה. האגרת הגיעה לאחר חודשים ארוכים של מלחמה, של דיונים כואבים על גיוס, ושל מתח בתוך הקואליציה, מתוך תחושה שהלכה והתחזקה, שהשותפות הפוליטית כפי שהתגבשה, כבר אינה משרתת נאמנה את צרכיו האמיתיים של עולם התורה ושל לומדיו.
עם זאת, ההתפרקות הזאת היא תוצאה טבעית של ברית שנבנתה מלכתחילה על אינטרסים שונים, כאשר כל צד ראה בה דבר אחר לגמרי. ארבעה עשורים של עמידה משותפת מול אתגרים חיצוניים לא יכלו לכסות עד עולם על כך ששלושת הציבורים חלוקים ביניהם בשאלות יסוד. וכאשר המציאות הביאה את השאלות הללו אל החזית, נדרש כל צד לשוב ולבחון: מה חשוב לו באמת, ומהי הדרך הנכונה.
ובסופו של דבר, התשובה עבור הציבור החרדי פשוטה וברורה, ואינה תלויה בשום ברית פוליטית, ותיקה ככל שתהיה: עולם התורה עומד וממשיך לעמוד במרכז זהותו, כשם שעמד בו לפני ארבעים שנה ולפני אלפי שנים. ממנו שואב הציבור החרדי את כוחו, את ייעודו, ואת תחושת השליחות הנצחית שבה הוא רואה את תפקידו למען עם ישראל כולו בין אם קיימת ברית פוליטית ובין אם לאו.
תגובות (24)
המעלה העיקרית שבו זו סןף הסגידה לביבי ודו"ק
אתה מציג את החרדים כאילו הם רק רוצים כסף "החרדים רצו שהמדינה תממן אותם".
לא לעניין.
1. שהמדינה תממן אותם
2. שהמדינה תשאיר אותם בשקט
לדעתי זה די מתמצת מה רצוננו מהמדינה. מה לעשות.
א. כי אוי ואבוי להם אם הם יעזו וד"ל
ב. יש מספיק רבנים שלא מדגל שהעזו לומר זאת ואפילו שהם סבלו מדגל בגלל זה
ג. צילמתי את ההודעה הזאת כדי לפרסם את זה שאתם לא מפרסמים וכמה אתם דמוקרטיים
לא אמורים לתמוך בה ליפגע ממנה ולקיים שליטה עליה.
מה שאפשר להרוויח מרוויחים ומה שאפשר לסחוט סוחטים
אין שום אינטרס בגוש או בכל דבר אחר האינטרס היחיד הוא-
האינטרסים שלנו.
דהיינו שההליכה עם הימין לדברי הרב שך היא הרבה יותר עמוקה מאשר רווחים מסויימים, אפילו אם הרווחים נוגעים לקיום הדת והציבור החרדי.
אגב גם בזמן הרב שך (שנות ה90) מנהיג הימין היה אתאיסט שממש הקשה על החרדים: יצחק שמיר. אבל הרב שך טען שאנחנו עושים ברית עם המצביעים של הליכוד, וזה מה שחשוב.
ב. אתה ניתחת את ההגדרה המרחיבה של גוש – גוש שיש למצביעיו ערכים משותפים. יש הרבה שמאמינים בגוש הזה (הבולט שבכולם היה הרב שך זצ"ל בנאום השפנים).
לדעתי לפחות, הרב לנדו דיבר על ההגדרה המצומצמת של הגוש, שהיא: קואליציה פוליטית. והגוש הזה, לדעתי, עוד יכול לחזור ולסגור הסכמים.
מקווה מאוד שאין הכוונה לדאגה לעצמנו בלבד
וממש לא אהבתי, בלשון המעטה, את המשפט הבא:"דתיים לאומיים התחילו לשאול בקול רם אם החרדים בכלל רוצים מדינה או שהם רק רוצים את הכסף שלה. והחרדים, מצידם, התחילו להבין שהברית הזאת כבר לא מגנה עליהם, היא חושפת אותם." אהה, הדת"ל חשפו אותנו כמו שאנחנו, תאבי בצע?