ההיסטוריה של הגוש האמוני בישראל
אף אחד לא תכנן את זה. לא היתה ישיבה מכוננת, לא הוחתם מסמך יסוד, ואף מנהיג חרדי לא עמד ליד ח"כ מהליכוד והצהיר על אחדות דרך. הגוש האמוני נולד בשקט, כמעט בטעות, בתקופה שבה שלושה מחנות שונים לחלוטין גילו שיש להם אויב משותף חזק מדי ומפחיד מדי מכדי להתמודד איתו לבד. החרדים, שלא הכירו במדינה אבל כן בצורך שלהם לממן את הישיבות. הדתיים הלאומיים, שהכירו במדינה אבל לא בזכותה להתפשר על שטח. והמסורתיים, שלא ממש הבינו מה כל הרעש הזה על דת ומדינה אבל ידעו בוודאות שהשמאל האשכנזי מתנשא אליהם.
השנה היתה תשל"ז (1977), מנחם בגין עמד להרכיב ממשלה, ופתאום התברר שהמונחים "דתי", "מאמין" ו"ימני" יכולים להפוך למילה אחת. הברית הזאת היתה מוזרה כבר מהרגע הראשון. החרדים האמינו שהמדינה היא טעות היסטורית שצריך לחיות איתה עד שתתוקן מעצמה. הדתיים הלאומיים האמינו שהמדינה היא התחלת הגאולה והקב"ה מדבר דרך הכנסת. הימין המסורתי פשוט רצה שיפסיקו להגיד להם שהם פשוטי עם. אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, האמינו בשני דברים: שהשמאל מסוכן, ושהדת צריכה להיות במרכז. לא אותה דת, לא באותה צורה, ולא מאותן סיבות, אבל זה הספיק. כי מול מפא"י החילונית, מול ההתנשאות של "אנחנו יודעים מה טוב לכם" די הספיק להאמין שיש בורא עולם ושהוא בצד שלנו. השאר היו פרטים.
בתחילה זה נראה כמו טקטיקה פוליטית זמנית. החרדים יתמכו בליכוד, הליכוד יתמוך במפד"ל, המפד"ל יתמוך בחוק השבת, והמסורתיים יתנו את הקולות. אף אחד לא חשב שזו זהות. אף אחד לא חשב שזה "גוש". אבל כשעברו השנים והשלטון לא חזר לשמאל, התברר שהברית הפכה לבית. הציבור שהצביע לימין התחיל לחשוב על עצמו כ"דתי יותר". הציבור החרדי גילה שלהיות חלק מהמדינה זה לא כזה נורא אם המדינה נותנת. והדתיים הלאומיים, שתמיד ישבו באמצע, גילו שהם הגשר. לא היה צריך רב שיכתוב במכתב "אנחנו גוש". המציאות כבר הכריזה.
כשהברית הפכה לממלכה
השנים שבין 1996 ל-2015 היו שנות הזהב של הגוש האמוני, אם כי אף אחד לא קרא לו כך עדיין. ממשלת נתניהו הראשונה הביא את "מהפכת השלטון" והבטיח לכולם הכול: לחרדים תקציבים, לדתיים לאומיים התנחלויות, ולמסורתיים כבוד. והפעם, בניגוד לבגין, הוא ידע איך להפוך את זה למערכת משומנת של הישרדות פוליטית. הגוש לא היה יותר בריתות מקריות של מפלגות שונות, הוא הפך לתפיסת עולם. היו צעירים חרדים שהצביעו לליכוד ולא רק לש"ס או ליהדות התורה. בני משפחות מסורתיות שלחו את ילדיהם לישיבות דתיות ולא לחינוך חילוני. והדתיים הלאומיים, שתמיד היו המיעוט הקטן, התעוררו בוקר אחד וגילו שהם התרבו פי עשרים והפכו לכוח מכריע. היה משהו משכר בתחושה הזאת: אנחנו כבר לא המתנצלים, אנחנו השולטים.
אבל משהו התחיל להישבר בדיוק בזמן שהשלטון נראה הכי איתן. ככל שהגוש נעשה חזק יותר, כך התחיל לגלות שהוא לא ממש מסכים עם עצמו. החרדים רצו שהמדינה תממן אותם ותשאיר אותם בשקט. הדתיים הלאומיים רצו שהמדינה תהיה שותפה מלאה לחזון הגאולה יותר ויותר. המסורתיים רצו חיים טובים, ביטחון, ותחושה שאפשר להיות יהודי בלי שמישהו יתנשא עליך. אבל כשהגיעו הבחירות והליכוד היה חלש, כולם דרשו מחיר. וכל מחיר כזה בא על חשבון מישהו אחר מהגוש. תקציבים לחרדים? הדתיים הלאומיים התרעמו: "למה הם לא משרתים בצבא?" המסורתיים זעמו: "הבן שלי מת בלבנון והם יושבים וכותבים מכתבים לטראמפ?" הממשלה ניסתה לרצות את כולם, אבל בסוף, כולם הרגישו מרומים.
ואז הגיעה שמחת תורה, פרצה מלחמת חרבות ברזל, והכול התפוצץ. כשהחיילים נפלו, כשהמילואימניקים נקראו פעם אחר פעם, כשהמשק התנדנד, השאלה "מי נושא בנטל?" כבר לא הייתה קללה של השמאל. היא הפכה לשאלה שנשאלת גם בתוך הגוש עצמו. לראשונה בהיסטוריה, מצביעי ימין מסורתיים התחילו לדבר בפומבי על חרדים שלא משרתים. דתיים לאומיים התחילו לשאול בקול רם אם החרדים בכלל רוצים מדינה או שהם רק רוצים את הכסף שלה. והחרדים, מצידם, התחילו להבין שהברית הזאת כבר לא מגנה עליהם, היא חושפת אותם.
ואז קם ראש הישיבה והחליט – די
ואז, השבוע, כתב מנהיג הציבור החרדי-ליטאי מכתב. במכתב הזה, בשפה חדה וברורה, הוא כתב משהו שאף רב חרדי לא העז לומר בעשורים האחרונים: הגוש האמוני הסתיים.
המכתב הגיע בזמן שבו כולם כבר ידעו את האמת הזאת, אבל אף אחד לא רצה להיות הראשון שיגיד אותה בקול רם. חודשים של מלחמה, של ויכוחים על גיוס, של מתיחות בקואליציה, של תחושה גוברת שהשותפות הזאת כבר לא עובדת, הכול התפוצץ בבת אחת.
כי בסוף, הגוש האמוני לא קרס בגלל המכתב. הוא קרס כי הוא נבנה על אינטרסים שהתנגשו, ועל אמונה משותפת שהתברר שהיא לא כל כך משותפת. ארבעה עשורים של "אנחנו ביחד מול השמאל" התפוגגו ברגע שהפחד מהשמאל כבר לא חזק מספיק. ובג"ץ בכל מקרה בשלטון, מה שנשאר היה שלוש קבוצות שמסתכלות אחת על השנייה ושואלות: "רגע, מתי הפסקנו להסכים?" והתשובה הייתה פשוטה: מההתחלה.
כי הציבור החרדי לא צריך גוש, לא צריך מסורתי, לא צריך ימין, הוא צריך את עולם התורה ואת צרכי המגזר.
תגובות (10)
המעלה העיקרית שבו זו סןף הסגידה לביבי ודו"ק
אתה מציג את החרדים כאילו הם רק רוצים כסף "החרדים רצו שהמדינה תממן אותם".
לא לעניין.
1. שהמדינה תממן אותם
2. שהמדינה תשאיר אותם בשקט
לדעתי זה די מתמצת מה רצוננו מהמדינה. מה לעשות.
א. כי אוי ואבוי להם אם הם יעזו וד"ל
ב. יש מספיק רבנים שלא מדגל שהעזו לומר זאת ואפילו שהם סבלו מדגל בגלל זה
ג. צילמתי את ההודעה הזאת כדי לפרסם את זה שאתם לא מפרסמים וכמה אתם דמוקרטיים
לא אמורים לתמוך בה ליפגע ממנה ולקיים שליטה עליה.
מה שאפשר להרוויח מרוויחים ומה שאפשר לסחוט סוחטים
אין שום אינטרס בגוש או בכל דבר אחר האינטרס היחיד הוא-
האינטרסים שלנו.
דהיינו שההליכה עם הימין לדברי הרב שך היא הרבה יותר עמוקה מאשר רווחים מסויימים, אפילו אם הרווחים נוגעים לקיום הדת והציבור החרדי.
אגב גם בזמן הרב שך (שנות ה90) מנהיג הימין היה אתאיסט שממש הקשה על החרדים: יצחק שמיר. אבל הרב שך טען שאנחנו עושים ברית עם המצביעים של הליכוד, וזה מה שחשוב.
ב. אתה ניתחת את ההגדרה המרחיבה של גוש – גוש שיש למצביעיו ערכים משותפים. יש הרבה שמאמינים בגוש הזה (הבולט שבכולם היה הרב שך זצ"ל בנאום השפנים).
לדעתי לפחות, הרב לנדו דיבר על ההגדרה המצומצמת של הגוש, שהיא: קואליציה פוליטית. והגוש הזה, לדעתי, עוד יכול לחזור ולסגור הסכמים.