יהודי קוצ'ין: 2,000 שנה ללא רדיפה בהודו
בחדר קטן צמוד לחנות רקמה בשכונת מטנצ'רי שבקוצ'ין, יושבת שרה כהן בת ה-93 ליד החלון. היא מתפללת בעברית מתוך סידור בלוי, על השולחן הקטן לידה מונחת כיפה בעבודת יד של בעלה המנוח יעקב. השרשרת שעל צווארה אינה מגן דוד מסורתי אלא קמע של השם "ש-ד-י". בחוץ, סוחרים קשמירים בלבוש אסלאמי עומדים מול חנויות המעוטרות בשלטים עליהם כתובים "שלום!". פסלים הינדיים וצעיפים מתחרים על מקום עם מגני דוד, חנוכיות ומזוזות. זוהי סצנה תרבותית שאין דומה לה בשום מקום אחר בעולם.
כהן היא אחת מששה יהודים אחרונים שנותרו במטנצ'רי. בשיא תקופתה בשנות ה-50, מנתה הקהילה היהודית המשגשגת כאן 250 נפשות. אחר כך, רובם היגרו לישראל שזה עתה נוסדה. כיום, רובם בשנות ה-80 לחייהם. החנות שלה, הקרוייה בשם 'חנות הרקמה של שרה', היא החנות היהודית האותנטית האחרונה שנותרה בין כל מלכודות התיירים. החלונות המסורגים מעוטרים במגני דוד, והסורגים נצבעו בלבן וכחול – צבעי הדגל הישראלי.
המנהל בפועל של החנות כיום הוא תהא איברהים, חנווני מוסלמי בגיל העמידה. הוא מסביר שכהן תמיד הייתה נלהבת מרקמה, ויצרה צעיפים וכיסויי ראש כתחביב לחתונות וטקסים של הקהילה, עד שפתחה חנות משלה בשנות ה-80. למרות שכהן נהגה לייצר את כל המזוזות וכיסויי החלות בעצמה, ידיה רועדות כעת יותר מדי. איברהים לקח פיקוד על העבודה ומאמן מוסלמים, הינדים ונוצרים מקומיים אחרים במיומנויות הרקמה שכהן לימדה אותו. הוא מספר שמאז ילדותו הוא מסוקרן מיהדות, כאשר אביו נהג לעבוד בסמוך בחנות הגלויות. חיוכו ועיניו מסגירים אהדה עמוקה לכהן ולקהילה היהודית.
לפני כמה שנים, איברהים וחברו תופיק זכריה תיעדו את ההיסטוריה של הקהילה בתערוכה ובסרט בשם "יהודי מלאבר", שם ישן לאזור. כיום, זכריה המוסלמי הוא אחד ההיסטוריונים הבודדים ליהודי קראלה, ומתחזק מרצון בלוג ועמוד פייסבוק הנקראים גם הם "יהודי מלאבר". הוא דוגמה חיה לדבר שקשה למצוא במקומות אחרים בעולם: בניגוד לסכסוך הנראה לעתים קרובות בין יהודים למוסלמים, שתי הקהילות כאן היו שלוות ומשולבות במשך מאות שנים. איברהים אף ממשיך לקיים את השבת היהודית על ידי סגירת החנות בימי שבת, מסורת שהעבירה לו כהן.
אלפיים שנה של דו-קיום מושלם
הסיפור של יהודי קוצ'ין הוא אחד הפרקים הייחודיים ביותר בהיסטוריה היהודית העולמית. למרות שהם מעט ידועים, ליהודי הודו יש היסטוריה ארוכה באזור זה. לפי המסורת, הם הגיעו לראשונה כצאצאים של סוחרים מתקופת שלטונו של המלך שלמה (970 עד 931 לפנה"ס) ועגנו בקודונגאלור של ימינו, בצפון האזור. העדות הפיזית הראשונה לנוכחות יהודים בדרום הודו מתוארכת למתן לוחות הנחושת של קולאם, שטר מסחר מתוארך לשנת 1000 למניינם שהוענק לקהילה היהודית המקומית. לוחות הנחושת כוללים חתימות בכתב כופי, פהלווי ועברית.
במועד כלשהו בין השנים 379 ל-1000, מלך שושלת צ'רה דאז, בהסקרא רווי ורמה, העניק מתנה של לוחות נחושת לקהילה היהודית, והעניק 72 סמכויות, כולל החופש לקיים את דתם ופטור ממס. שליטים הודיים העניקו למנהיג היהודי יוסף רבן דרגת נסיך על יהודי קוצ'ין, והעניקו לו שלטון והכנסות ממס של נסיכות כיס באנג'ובנאם ליד קרנגנור. המלך ההינדי נתן רשות לצמיתות ליהודים לחיות בחופשיות, לבנות בתי כנסת ולהחזיק ברכוש.
המטייל היהודי בנימין מטודלה, שדיבר על קולאם (קווילון) בחוף מלאבר במאה ה-12, כותב במסעותיו: "ברחבי האי, כולל כל עריו, חיים כמה אלפי ישראלים. התושבים כולם שחורים, וגם היהודים. האחרונים טובים ומיטיבים. הם יודעים את תורת משה והנביאים, ובמידה קטנה את התלמוד וההלכה." מצבת הקבר העתיקה ביותר הידועה של יהודי קוצ'ין כתובה בעברית ומתוארכת לשנת 1269 לספירה.
במאה ה-14, הקהילה היהודית עברה דרומה לקוצ'ין עקב הצפות בצפון. ב-1344 הם בנו את בית הכנסת קוצ'אנגאדי, בית הכנסת הראשון בקוצ'ין. ב-1492, קבוצה של יהודים ספרדים שגורשו מחצי האי האיברי הגיעו לקוצ'ין. מאז, הקהילה המשיכה להשתלב בהצלחה יוצאת דופן. במהלך הרדיפות הפורטוגליות במאה ה-16, הם קיבלו מקלט מהראג'ה ההינדי של קוצ'ין, קשווה ראמה ורמה. בית הכנסת הפרדסי הנוכחי נבנה בשנת 1568 על אדמה שהוענקה על ידי ורמה, והרובע היהודי ה-'ג'ו טאון' נבנתה סביבו.
היסטוריונים מאשרים באופן עקבי שתחת ממלכות הינדיות, שלטון המוגולים (1526-1857), והמינהל הבריטי (1858-1947), יהודים לא היו נתונים לאפליה שיטתית. בניגוד לאירופה, שם יהודים סבלו מפוגרומים וגירושים, או לחלקים מהמזרח התיכון שבהם התרחשו הגבלות משפטיות ואלימות, הודו מציגה מקרה שונה לחלוטין. לאורך ממלכות הינדיות, תחת שלטון המוגולים, ובמהלך המינהל הבריטי, לא היו רדיפות ממלכתיות של יהודים. לא היו המרות כפויה. לא היו גטאות. לא היו גירושים. האם ניתן לתאר טוב יותר את הקבלה המוחלטת של הקהילה? בשנת 1968, כאשר בית הכנסת חגג את יום השנה ה-400 למקלט, הוא קיבל "מזל טוב" מראש ממשלת הודו דאז, אינדירה גנדי.
בית הכנסת העתיק והקהילה הנעלמת
בית הכנסת הפרדסי הוא בית הכנסת הפעיל העתיק ביותר במדינות חבר העמים. המבנה הוקם בשנת 1568 על ידי הקהילה היהודית הפרדסית המשגשגת בקוצ'י. השם "פרדסי" משמעותו "זרים" במספר שפות הודיות, והוא ניתן לבית הכנסת מכיוון שנבנה על ידי יהודים ספרדים או דוברי פורטוגזית, חלקם ממשפחות שגורשו לחאלב, צפת ומקומות אחרים במערב אסיה. בית הכנסת ממוקם על קרקע שהוענקה לקהילה על ידי הראג'ה של קוצ'י, ראמה וארמה, וצמוד לארמון מטנצ'רי.
בית הכנסת פרדסי מכיל אוצרות רבים: מגילות התורה וכמה כתרי זהב שהתקבלו כמתנות, נברשות זכוכית בלגיות רבות, דוכן פליז עם מעקה, ולוחות נחושת מהמאה ה-10 המתעדים סמכויות שניתנו ליוסף רבן, היהודי הקוצ'יני המוקדם ביותר הידוע. שני לוחות אלה נכתבו במלאיאלאמית עתיקה על ידי שליט חוף מלאבר. רצפות האריחים יובאו מסין ב-1762, והמקום מכיל גם שטיחים מזרחיים ומנורות נרות מבלגיה.
המקום הרגיש כמו מוזיאון חי. אכן, תפילות מתקיימות רק כאשר יש מניין, שכעת אפשרי רק עם הכללת מבקרים יהודים. לכן בית הכנסת היפה ריק בדרך כלל, למעט התיירים שבאים להתפעל מיופיו.
ליהודי קוצ'ין היו מנהגים ייחודיים: הם נכנסים לבית הכנסת יחפים, לובשים בגדים צבעוניים מיוחדים לחגים, חוגגים את שמחת תורה כטקס אש דומה יותר לחנוכה. מה שכנראה כהשפעה מהחגים המקומיים.
הודו הפכה עצמאית מהשלטון הבריטי בשנת 1947 וישראל הוקמה כמדינה בשנת 1948. עם הדגש המוגבר על חלוקת הודו לרפובליקה של הודו ופקיסטן חצי-תיאוקרטית, רוב יהודי קוצ'ין היגרו מהודו. רובם הם עלו לישראל. יהודי קוצ'ין המהגרים עדיין ממשיכים לדבר מלאיאלאם. בתי הכנסת נותרו פעילים, החגים היהודיים ממשיכים להיחגג, ואתרים היסטוריים משומרים כחלק מהמורשת הרב-תרבותית של הודו.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!