המלחמות הקצרות בהיסטוריה: מדקות לימים ספורים
בשעה 9:00 בדיוק בבוקרו של ה-27 באוגוסט 1896, פתח הצי המלכותי הבריטי באש על ארמון הסולטן של זנזיבר. 40 דקות לאחר מכן, הכל נגמר. הארמון עלה בלהבות, הספינה החמושה של הסולטן טבעה, וכ-500 מלוחמיו שכבו פצועים או הרוגים. הצד הבריטי ספג נפגע אחד בלבד. זו הייתה, ונשארת עד היום, המלחמה הקצרה ביותר בהיסטוריה המתועדת.
הרקע לאותו בוקר דרמטי החל יומיים קודם לכן, כאשר הסולטן חמד בן ת'ואיני נפטר בנסיבות שלא הובררו לגמרי. אחיינו, חאלד בן ברגש, ניצל את הרגע והשתלט על הארמון, מבלי לקבל את אישור הבריטים, ששלטו בפועל בסולטנות. הבריטים מסרו אולטימטום: לפנות את הארמון עד השעה 9:00 בבוקר. חאלד סירב, בטוח שהבריטים לא יעזו לממש את איומם. הוא טעה.
שאלת משך הלחימה המדויק נותרת פתוחה עד היום, ההערכות נעות בין 38 ל-45 דקות, ואין הסכמה חד-משמעית בין ההיסטוריונים. חאלד בן ברגש עצמו מצא מקלט בקונסוליה הגרמנית וברח מהאי, בעוד בריטניה מינתה סולטן חדש שנוח לה. הניצחון הצבאי המהיר ביסס מחדש את השליטה הבריטית בסולטנות ובעלות מינימלית.
מלחמות ימים: הסיפור מאחורי הסיפור
מעבר לזנזיבר, ההיסטוריה מלאה במלחמות שהסתיימו בטרם הספיק העולם להבין שהן פרצו. באמצע המאה ה-20 פרצה בין הונדורס לאל סלבדור "מלחמת מאה השעות" מה שנודע בשם "מלחמת הכדורגל", ימים ספורים של לחימה שהוצתה, לפחות על פי השם, בעקבות תוצאת משחק כדורגל. אבל הסיפור האמיתי היה עמוק בהרבה: אזרחי אל סלבדור רבים עברו להונדורס בחיפוש אחר אדמה חקלאית, הונדורס גירשה אותם בחזרה, והמתח הכלכלי הגיע לנקודת רתיחה. הכדורגל רק הצית את הפתיל. אלפי בני אדם נהרגו לפני שהדיפלומטיה הבינלאומית הצליחה לעצור את שפיכות הדמים.
בשנות האלפיים כבשה קומורו, ארכיפלג באוקיינוס ההודי, את האי אנג'ואן תוך זמן קצר, בסיוע כוחות האיחוד האפריקאי. בתקופה הסמוכה פלשה רוסיה לגאורגיה, הגיעה עד קרבת הבירה טביליסי, ועצרה לאחר ימים ספורים, עם נפגעים רבים משני הצדדים ושינוי גיאופוליטי שממשיך להדהד באזור עד היום.
מה שמשותף לכל המלחמות הקצרות הללו? פער עצום בין הצדדים. כשכוח אחד גדול באופן כה דרמטי מהשני, ההכרעה מגיעה מהר. אבל לא תמיד ויש מקרה אחד שבו מלחמה קצרה פרצה בין כוחות שהיו, לכאורה, קרובים יותר בגודלם, ותוצאותיה שינו אזור שלם.
ששת הימים שעיצבו את המזרח התיכון
בבוקר ה-5 ביוני 1967, בשעה 7:45, המריאו 185 מטוסי קרב ישראלים בדממת אלחוט מוחלטת. הם טסו בגובה נמוך מתחת לרדאר ותקפו 11 שדות תעופה מצריים בו-זמנית. ביום הראשון בלבד הושמדו 264 מטוסי קרב מצריים, סוריים, ירדניים ועיראקיים, רובם עוד על הקרקע. מפקד חיל האוויר המצרי ואחד מבכירי הצבא טסו באותו בוקר לביקור ביחידות בסיני, ונפגשו עם הגל הראשון של המטוסים הישראלים שהפציצו את הבסיסים שמתחתיהם.
מה הפך את המלחמה לקצרה כל כך? ישראל עמדה מול קואליציה של מצרים, ירדן, סוריה ועיראק, יחד היו להם 547,000 חיילים, 2,504 טנקים ו-957 מטוסי קרב, מול 264,000 חיילים ישראלים ו-196 מטוסים. אבל המספרים הגולמיים לא סיפרו את הסיפור המלא. מודיעין סובייטי שהעביר לנאצר מידע שגוי על ריכוזי כוחות ישראלים שלא היו, הניע שרשרת של מהלכים שהובילה את כל הצדדים לנקודת אל-חזור. נאצר עצמו, כפי שתיאר לאחר מכן האינטלקטואל המצרי תופיק אל-חכים, ביקש להשיג את מטרותיו "באמצעות בלוף ולא בפעולה ממשית", אבל הבלוף יצא משליטה.
תוך שישה ימים גדל שטחה של ישראל פי שלושה. אך הניצחון הצבאי המזהיר הביא עמו מורכבות שנמשכת עד היום. חוקרים ואנליסטים ביטחוניים רבים הצביעו על כך שהאופוריה שאחזה בחברה הישראלית ותחושת ה"כוחי ועוצם ידי" מנעה תהליך הפקת לקחים מעמיק, וקיבעון בחשיבה הצבאית שנוצר בעקבותיה תרם לקשיים במלחמת יום הכיפורים שפרצה 6 שנים לאחר מכן והזכירה לאזרחי מדינת ישראל שברצות ה' גם עם המודיעין וההיערכות הטובים ביותר הרי ש"אִם ה' לֹא יִשְׁמֹר עִיר, שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר".
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!