אוצרות הנאצים: מה עדיין מסתתר בחושך?
אפריל 1945. שני שוטרים צבאיים אמריקאים עוצרים שתי נשים על כביש כפרי בתורינגיה, גרמניה. הנשים, שנראות נסערות, מגלות לחיילים שמכרה מלח נטוש בסמוך למכרה קייזרודה, מסתיר סוד שהנאצים ניסו לקבור יחד עם הרייך הגוסס. למחרת פוצצו מהנדסים חור בקיר בטון עבה וגילו חדר בגודל מגרש טניס. בפנים: 8,307 מטילי זהב, אלפי שקיות מטבעות, מאות יצירות אמנות, ושלל של מדינות שלמות שנבזזו במשך 6 שנות מלחמה.
מכרה קייזרודה היה רק אחד מתוך מאגרים רבים שפרסו הנאצים ברחבי גרמניה ואוסטריה. מה שהסתיר הרייך השלישי לא היה שלל מלחמה גרידא, זו הייתה ביזה שיטתית ומאורגנת של עושר יהודי, של מורשת תרבותית של עמים שלמים, של אוצרות שנצברו על פני דורות. כמויות עצומות של יצירות אמנות עברו לידי הנאצים, וחלק ניכר מאותו שלל לא אותר עד היום.
הביזה לא פרצה ביום אחד. שורשיה נעוצים ב-1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון, אך הלכה והתממסדה עם השנים. היטלר שנדחה בצעירותו מהאקדמיה לאמנויות של וינה פיתח השקפות נוקשות על מה שנחשב ל"אמנות ראויה": ציורים קלאסיים של אמנים פלמיים והולנדיים, יצירות גרמניות מהרנסנס, ציירים איטלקיים מהבארוק. קוביזם, אקספרסיוניזם, וכל מה שנוצר בידי יהודים כונה "אמנות מנוונת" ונגזר עליו גירוש או השמדה. אלפי יצירות הוסרו ממוסדות ציבוריים גרמניים. ב-1939 נמכרו 126 מהן במכירה פומבית בלוצרן, שוויץ. כולל יצירות של ואן גוך ומאטיס, כדי לממן את הרייך.
המנגנון הרשמי לביזה נקרא ERR, כלומר כוח המשימה של רייכסלייטר רוזנברג. הוא פעל בין 1940 ל-1944 ממוזיאון ז'ה דה פום בפריז, ותיעד כל פריט שנלקח בכרטיסיית מלאי מסודרת. לכל משפחה יהודית הוקצה קוד: "R" לרוטשילד, "D.W." לדוד-וייל. חותמת "AH" ציינה יצירות המיועדות להיטלר אישית; "HG" לאוספו הפרטי של הרמן גרינג. סך הכל תועדו למעלה מ-21,000 פריטים מ-200 אוספים יהודיים. משפחת רוטשילד לבדה איבדה יותר מ-5,000 פריטים.
מה נמצא ומה נעלם
גרינג לא היה סתם בוזז. הוא היה האספן הגדול ביותר של הרייך ואולי הגנב המשוכלל ביותר שידעה ההיסטוריה המודרנית. ב-1939 היו ברשותו כ-200 פריטי אמנות. עד 1945 צבר למעלה מ-2,000, כולל יותר מ-1,300 ציורים. כ-50% מהאוסף הגיע מ"אויבי הרייך" כלומר מיהודים שנושלו מרכושם. הוא ביקר במוזיאון ז'ה דה פום, שבפריז לפחות 17 פעמים בשנתיים בלבד, כדי לבחור את "מתנותיו". דו"ח חקירה אמריקאי שנכתב לאחר המלחמה ניסח זאת בחדות: "גרינג נרתע מביזה גסה וגלויה; אך הוא רצה את יצירות האמנות, ולכן לקח אותן תמיד מוצא דרך לתת לפחות מראית עין של יושר, באמצעות תשלום סמלי או הבטחה בעלמא."
באביב 1945, כשהרייך קרס, גילו "אנשי המונומנטים" יחידה מיוחדת של הצבא האמריקאי שמנתה למעלה מ-80 קצינים, רובם אוצרי מוזיאונים ופרופסורים לאמנות מחבואים שגודלם עצר נשימה. במכרת המלח אלט אוסה באוסטריה נמצאו 6,577 ציורים שיועדו למוזיאון הפיהרר שהיטלר תכנן להקים בלינץ. במכרת נחושת ליד זיגן שבגרמניה נמצאו ציורים של רמברנדט, ואן גוך ורובנס, ולצידם פרטיטורה מקורית של הסימפוניה השישית של בטהובן. במכרת ברנטרוד שבתורינגיה נמצאו ארונות הקבורה של פרידריך הגדול ופרידריך וילהלם הראשון, מלכי פרוסיה. נקודת האיסוף במינכן, שהוקמה במשרדו לשעבר של היטלר, קיבלה לבדה למעלה ממיליון פריטים ב-50,000 משלוחים נפרדים.
אבל מה שנמצא הוא רק חלק מהסיפור. מספר רב של יצירות אמנות עדיין נעדרות. דוגמה בולטת היא אוסף שלוס, אוסף אמנות מובחר שהיה בצרפת ערב המלחמה. ממשל וישי הצרפתי חילט את האוסף כולו עבור הנאצים, ציורים רבים נשלחו לגרמניה, וחלק שמרו אוצרי הלובר בשקט. יצירות רבות נעלמו ולא אותרו עד היום. בשנים האחרונות הוצעו שניים מהם למכירה פומבית בנוארק, אוהיו, במחיר מינימום מגוחך, פחות מאחוז אחד מערכם האמיתי. גולשים ערניים זיהו על גב הציורים סימונים המעידים על מקורם מאוסף שלוס, ורוברט אדסל, מייסד קרן קרן אנשי ונשות המונומנטים, הגיע לאוהיו. הציורים הוצאו ממכירה.
ציידי האוצרות שלא מוותרים
אגם שטולפזה, מחוז ברנדנבורג, ליד ברלין. שטח של כארבעה קילומטרים רבועים, עומק של מטרים בודדים, קרקעית בוצית וכבדה. לפי עדויות שאסף החוקר הישראלי ירון סבוראי, שבועות ספורים לפני תום המלחמה הובאו שלושה אסירים פולנים ממחנה הריכוז ראוונסברוק. הם העמיסו ארגזים כבדים על סירת גומי, שטו למרכז האגם והשליכו אותם למים, שוב ושוב. כשסיימו, נורו למוות. גופותיהם הושלכו לאגם יחד עם הסירה המנוקבת. מה שהיה בארגזים לפי הגרסה המקובלת, זהב ופלטינה משלל הרמן גרינג, בשווי המוערך בלמעלה ממיליארד דולר.
השטאזי, המשטרה החשאית של גרמניה המזרחית, ידעה על הסיפור. ב-1981 סגרה חלקים מהאגם, הביאה צוללנים ועגורן, וחיפשה. ללא הצלחה. הציוד היה מיושן, הבוץ סיכל את החיפוש, והצוללנים עצמם לא ידעו במדויק מה הם מחפשים. ב-2013 הגיע הצוללן הישראלי בועז סבוראי עם ציוד סונאר מקצועי, בגיבוי ממשלת גרמניה. גם הוא לא מצא דבר. אריך קולר, כומר מקומי בן 79 שחי באזור כל חייו, אמר בפשטות: "הזהב נמצא שם, וגם גופותיהם של הנשמות האומללות שנאלצו להשליך אותו."
סבוראי אינו ציד אוצרות במובן הקלאסי. הוא מגדיר את עצמו כחוקר שמחפש ממצאים היסטוריים, מטילי זהב שנוצקו משיניהם של קורבנות השואה, שעוני מתכת פשוטים עם הקדשות. את ממצאיו הוא מעביר למוזיאונים להנצחת השואה. פעילותו הובילה לאיומים על חייו. באתרים ניאו-נאציים הוא מואשם ב"ניסיון לגנוב את רכוש הגרמנים". כשהגיע לאגם שטולפזה בהתחפשות לצוות צילום תיירותי, גילה שהסוד כלל אינו סוד, תושבי העיירה הסמוכה ידעו היטב ואמרו בפירוש: "הזהב באגם."
המרדף אחר האוצרות אינו רק עניין של כסף. ארגונים העוסקים באיתור אמנות גנובה מדגישים את הדחיפות שבפעולה: ותיקי מלחמת העולם השנייה הולכים ונעלמים, וכל מה שהם מחזיקים עתיד לקבל בעלים חדשים, או להישכח. 80 שנה אחרי תום המלחמה, האוצרות עדיין מתגלים: ב-2012 נמצאה אמנות בשווי 1.8 מיליארד דולר בדירה במינכן; ושני ציורים מאוסף שלוס זוהו בבית מכירות באוהיו. האם מישהו יודע כמה עוד מוסתר וטרם נמצא?
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!