אוק רידג': העיר הסודית שארה"ב הקימה בטנסי
ביום שבת, 19 בספטמבר 1942, אישר הגנרל לסלי גרובס החלטה חסרת תקדים: רכישת 59,000 דונם של אדמה חקלאית בטנסי, כ-32 ק"מ מערבית לנוקסוויל. כאלף משפחות שחיו באזור במשך דורות קיבלו הודעה מהממשלה, חלקן רק שבועיים מראש. עליכם לעזוב את החוות מיד. הסיבה הרשמית: בניית "מתחם הריסות". אבל האמת הייתה משהו שאף אחד לא יכול היה לדמיין.
המיקום נבחר בקפידה. מרוחק מספיק מהחוף כדי להימנע מהפצצה גרמנית או יפנית, אבל קרוב מספיק לנוקסוויל העיר השלישית בגודלה במדינת טנסי עם 111,000 תושביה שיכלו לספק כוח עבודה. היה שם משהו נוסף שהפך את המקום לאידיאלי: חשמל בשפע משתי יחידות ייצור הידרואלקטריות של רשות עמק טנסי בסכר נוריס. המפעלים שעמדו לקום כאן היו זקוקים לכמויות חשמל עצומות.
בתחילה תכננו לשכן באתר כ-13,000 איש בבתים טרומיים וקרוואנים. הפרויקט גדל במהירות מסחררת. עד קיץ 1943, כשהמטה הועבר מוושינגטון לטנסי, ההערכות זינקו ל-45,000 איש. עד מאי 1945, אוכלוסיית אוק רידג', השם שקיבלה העיר על שם רכס בלאק אוק רידג' הממוקם במזרח מדינת טנסי, ארצות הברית, הגיעה ל-75,000 תושבים. זו הייתה העיר החמישית בגודלה בטנסי, והיא פשוט לא הופיעה על אף מפה.
חברת האדריכלות סקידמור, אווינגס ומריל תכננה קהילות שכונתיות נעימות עם ספריות, בתי ספר ומרכזי קניות. מגבלות זמן המלחמה הכתיבו פשרות. החומרים היו במחסור, והבתים הראשונים נבנו מלוחות טרומיים של צמנט ואסבסט. הם כונו "בתי אלפבית", כל עיצוב קיבל אות: בתי A קטנים עם שני חדרי שינה, בתי C גדולים יותר, בתי D עם חדר אוכל. בסך הכול 3,000 בתים כאלה. מאוחר יותר הגיעו אלפי בתים טרומיים מודולריים במקטעים שלמים, והעובדים מסרו 30 עד 40 בתים מדי יום.
ביל ווילקוקס, שהגיע לאוק רידג' ב-1943, מספר: "זה היה פשוט מקום מדהים. אפשר היה לראות שזו הייתה אדמה חקלאית, אבל בנייה התרחשה בכל מקום אליו הבטת. משאיות ואנשים פשוט נמצאים בכל מקום, פטישים וחבטות. מבנים מעץ נישאים בכל מקום. שום דבר לא היה מרוצף, ולא היו מדרכות". הפתרון למדרכות היה יצירתי: כשכרתו את העצים להקמת הבניינים, הקימו מנסרה והשתמשו בעץ לבניית שבילים. כ-258 ק"מ של שבילי עץ נפרשו ברחבי העיר.
גרובס הבין שחשוב ליצור תחושת קהילה אמיתית. "הוא רצה שתהיה לה תחושה של עיר רגילה", הסביר ווילקוקס. העיר אכן כללה 12 מרכזי קניות שכונתיים, כל אחד עם מכולת, מספרה ומכבסה. תשעה בתי ספר יסודיים אפשרו לרוב הילדים ללכת רגלית. קווי אוטובוס רבים פעלו, אבל רוב האנשים יכלו ללכת רגלית למרכז הקניות. "זה היה מקום נהדר לגדל ילדים", סיכם ווילקוקס.
חיים מאחורי גדר התיל הדוקרני
כשביל ווילקוקס התייצב לראיון עבודה בחברת טנסי איסטמן ב-1943, הוא התמודד עם חוויה מוזרה. "האיש מאיסטמן שראיין אותי נתן לי יחס של גנרל גרובס!", הוא נזכר. "שאלתי אותו, איפה אעבוד? האם אעבוד אצלכם ברוצ'סטר? לא, לא תעבוד ברוצ'סטר. אז איפה אעבוד? אני לא יכול להגיד לך. איזה סוג של עבודה אעשה? ובכן, זו הולכת להיות עבודה קשורה למלחמה. אבל אמרתי, איזה סוג של כימיה זו תהיה? אורגנית, אנאורגנית, פיזיקלית? לא, לא יכול להגיד לך. זה סודי! זה סודי, זה סודי, זה סודי!"
הסודיות באוק רידג' הייתה מוחלטת. העיר הייתה מוקפת גדרות תיל דוקרני גבוהות, ומשטרה צבאית שמרה על המחסומים 24 שעות ביממה. כל מי שנכנס לשטח היה צריך תעודה מיוחדת. בנקודת הבדיקה לרכבים לא היו יוצאי דופן, כולם נבדקו, כולל קציני צבא בדרגות הגבוהות ביותר. שלטי חוצות ברחבי העיר הזכירו לתושבים: "מה שאתה רואה כאן, מה שאתה עושה כאן, מה שאתה שומע כאן, כשאתה עוזב כאן, תן לזה להישאר כאן!"
כל עובד עבר בדיקת רקע קפדנית על ידי ה-FBI. התהליך יכול היה לקחת שבועות, ולעיתים ה-FBI יצר קשר עם קרובי משפחה או מעסיקים קודמים. לכל עובד היה תג אבטחה עם תמונתו, תפקידו ורמת הסיווג שלו. העבודה של העובד קבעה את רמת הסיווג: פועלי בניין ומהנדסים ברמה נמוכה קיבלו תג אדום או כחול וידעו רק מה שהיה הכרחי לתפקידם הספציפי. רק פיזיקאים ומדענים בכירים, בעלי תג לבן, ידעו שהמטרה הכוללת היא לבנות פצצה אטומית.
העובדים לא הורשו לומר מילים מסוימות, כגון "הליום" או אפילו שמות של הציוד שעבדו איתו. קולין בלק, עובדת במפעל, נזכרה: "היית מטפסת על כל הצינורות האלה, ובודקת את הריתוכים בהם. אז היה שם ספקטרומטר מסה, והיית צריכה לצפות בחוגות, וגם את המילה הזאת לא הורשית לומר. והדבר המטורף הוא שלא שאלתי. כלומר, לא ידעתי לאן הצינורות האלה הולכים, לא ידעתי מה עובר דרכם… רק ידעתי שאני צריכה למצוא את הדליפה ולסמן אותה".
מרי אן בופארד עבדה במכבסה בחברת מונסנטו כימיקלים. "המדים נשטפו תחילה, אחר כך גוהצו, כל הכפתורים החדשים נתפרו והועברו אלי", היא סיפרה. "הייתי מחזיקה את המדים מול מכשיר מיוחד ואם הייתי שומעת רעש של הקשה, הייתי זורקת אותו בחזרה כדי לעשות את כל התהליך מחדש. זה כל מה שעשיתי כל היום". רק לאחר המלחמה היא גילתה שבדקה קרינה.
אי ההבנה של מה הם עושים פגעה במורל. לעובדים נאמר כל הזמן שהם עושים עבודה חשובה מאוד, אך לא יכלו לראות את תוצאות עבודתם. שמועות התפשטו. תיאוריה בולטת אחת טענה שאוק רידג' היא קהילה סוציאליסטית ניסיונית שתוכננה על ידי אלינור רוזוולט. כשמישהו שאל תושב "מה אתה מייצר שם באוק רידג'?", התשובה הסטנדרטית הייתה: "79 סנט לשעה".
הפתרון לבעיית המורל היה יצירת חיים נורמליים ככל האפשר. הגיל הממוצע באוק רידג' היה רק 27 שנים, קהילה צעירה ותוססת. "כמעט בכל לילה של השבוע יכולת ללכת לבלות", נזכרה מרי לואו מישל. "היינו כל כך צעירים שלא היה לנו בית לוויות!"
המפעלים שהעשירו את האורניום
3 מתקני ייצור ענקיים הוקמו בעמקים הרחק מהעיר, מרחק שסיפק אבטחה והכלה במקרה של פיצוצים מקריים. כל אחד מהם היה אמור למלא תפקיד קריטי: העשרת אורניום לייצור דלק לפצצה אטומית. האורניום הטבעי מכיל רק 0.7% מהאיזוטופ הנדיר אורניום-235, זה שיכול לעבור ביקוע גרעיני. כדי לייצר פצצה, היו צריכים להעשיר אותו עד כ-90%. זו הייתה משימה הנדסית חסרת תקדים.
מפעל Y-12 היה הראשון שנכנס לפעולה, בסתיו 1943. הוא השתמש בשיטת ההפרדה האלקטרומגנטית באמצעות קלוטרונים, מכשירים שפותחו על ידי ארנסט לורנס באוניברסיטת קליפורניה-ברקלי. כאשר אטום טעון חשמלית מוצב בשדה מגנטי, הוא עוקב אחר נתיב מעגלי עם רדיוס שנקבע לפי מסת האטום. אורניום-235 קל יותר מאורניום-238, וניתן לבודד אותו על ידי הצבת כיס איסוף במסלולו.
המגנטים ב-Y-12 היו זקוקים לכל כך הרבה נחושת עד שהצבא נאלץ לשאול קרוב ל-15,000 טון של מטילי כסף מאוצר ארה"ב כדי לייצר רצועות ולפתול אותן על סלילים כתחליף לנחושת. בין אוקטובר לאמצע דצמבר 1943, Y-12 שילם את המחיר על היותו טכנולוגיה חדשה: מיכלי הוואקום דלפו, ריתוכים נכשלו, מעגלים חשמליים התקלקלו. החמור ביותר, סלילי המגנט קיצרו בגלל חלודה ומשקעים בשמן הקירור. גרובס הגיע ב-15 בדצמבר וסגר את כל מסלול המירוץ.
"בנות הקלוטרון", נשים צעירות, רבות מהן בדיוק אחרי תיכון, הפעילו את המערכות בY-12. הן עבדו במשמרות ארוכות, ניטרו מדדים ושמרו על פעולת המכשירים המורכבים, מבלי לדעת שעבודתן תספק את הדלק לפצצת האטום שתוטל על הירושימה.
מפעל K-25 היה הבניין המקורה הגדול בעולם באותה תקופה, בניין בצורת U באורך של כמעט קילומטר וחצי, ארוך יותר משני בנייני אמפייר סטייט מונחים זה לצד זה. הוא כיסה 44 דונם, בגובה ארבע קומות וברוחב של עד 122 מטר. המפעל השתמש בשיטת הדיפוזיה הגזית: אורניום הקסהפלואוריד, גז מאכל ביותר, עבר דרך 3,000 שלבי דיפוזיה חוזרים. התהליך כולו היה אטום הרמטית כמו בקבוק תרמוס, שכן כל לחות עלולה לגרום לתגובה אלימה. אפילו דליפות נקבוביות זעירות וזיהום מטביעות אצבעות היו דאגות גדולות. K-25 עלה 512 מיליון דולר לבנייה, כ-6.5 מיליארד דולר במונחי 2010.
מפעל S-50, שנכנס לפעולה בסתיו המאוחר של 1944, השתמש בדיפוזיה תרמית נוזלית. הוא כלל 2,142 עמודות אחידות, כל אחת בגובה 14.6 מטר, עם ריווח שכבת אורניום הקסהפלואוריד של רק 0.25 מ"מ, בעובי שלושה דפי נייר. 21 חברות דחו את המשימה לפני שחברת ה. ק. פרגוסון בקליבלנד קיבלה את האתגר. הם השלימו את המפעל תוך 69 יום בלבד.
שלושת המפעלים תוכננו לפעול בסדרה: האורניום הועשר באופן קל ב-S-50 (עד 0.9% אורניום-235), העשרה נוספת ב-K-25 (עד 23%), והעשרה סופית ב-Y-12 (עד 90%). צריכת החשמל של המפעלים הייתה עצומה, והפכה את אוק רידג' לאחד מצרכני החשמל הגדולים ביותר בארצות הברית. עד אמצע יולי 1945, המפעלים ייצרו כ-50 קילוגרם של אורניום בדרגת פצצה. זה הועבר ללוס אלמוס, ניו מקסיקו, שם מדענים בהובלת רוברט אופנהיימר תכננו את הפצצות עצמן.
הבוקר שבו הסוד התגלה לכולם
ב-6 באוגוסט 1945, בשעה 08:15 בבוקר שעון יפן, מפציץ B-29 'אנולה גיי' הטיל את הפצצה האטומית שכונתה "ילד קטן" על העיר הירושימה. הפצצה התפוצצה בגובה של כ-600 מטרים בעוצמה שווה ערך ל-13 קילוטון TNT. שטח של כ-12 קמ"ר נהרס. פקידים יפניים קבעו ש-69% מהמבנים בהירושימה נהרסו ועוד 6-7% ניזוקו. הערכות מאוחרות הגיעו למסקנה שייתכן שהיו 140,000 הרוגים עד דצמבר 1945.
באוק רידג', רוב מ-75,000 התושבים גילו לראשונה על מה הם עבדו כשהדליקו את מכשירי הרדיו. העיתונות המקומית דיווחה על תפקידה של אוק רידג' בייצור הפצצה, והנשיא טרומן הכריז על מטרת שלוש הערים הסודיות. העובדים הבינו לפתע שהם בנו את הנשק החזק ביותר שהעולם ראה אי פעם.
התגובות היו מגוונות. תושבים רבים תיארו חגיגות ספונטניות ברחובות, עם צפירות, ריקודים ושמחה על סיום המלחמה. ביום ה-V-J יום הניצחון על יפן, המונים התאספו בכיכר ג'קסון באוק רידג' לחגוג. אבל לא כולם חגגו, חלק מהתושבים חשו אי נוחות בגילוי תפקידם בייצור נשק שהרג כל כך הרבה אזרחים.
שלושה ימים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט 1945, הוטלה פצצה אטומית נוספת "איש שמן" על נגסאקי. הפיצוץ היה בעל תפוקה שווה ערך ל-21 קילוטון TNT. כ-44% מהעיר נהרסה, והערכות הנפגעים נעות בין 40,000 ל-80,000 הרוגים ולפחות 60,000 פצועים. יפן הודיעה על כניעתה ב-15 באוגוסט 1945. מלחמת העולם השנייה הסתיימה ולאוק רידג' היה חלק חשוב בכך.
תגובות (9)