המבצעים הנועזים להשגת הדלק הגרעיני לישראל
זה היה רגע של מבוכה שעתיד היה לשנות את פני ההיסטוריה, או למצער את האופן שבו היא סופרה לעולם. ספטמבר 1960, שמש קופחת עמדה במרום השמים מעל הנגב, ומסוק קטן שייט מעל המרחבים הצהובים. בבטן המסוק ישבו שגריר ארצות הברית בישראל, אוגדן ריד, ולצדו עדי כהן, פקיד בכיר במשרד האוצר. לפתע, ננעץ מבטו של השגריר באתר בנייה עצום ומסתורי, מבנה בטון אדיר ממדים שהתרומם מתוך החולות, ושום מפה רשמית לא ידעה להסביר את קיומו. "מה זה?" שאל ריד בפליאה. כהן, שלא תודרך מראש ולא היה מוכן לשאלה, נאלץ לגייס תושייה מהירה. הוא נזכר בקרוב משפחה של אשתו, אדריכל שתכנן מבני תעשייה, ושלף את התשובה שהפכה למיתוס: "זהו מפעל טקסטיל". כך, במשפט ספונטני אחד, נולד סיפור הכיסוי המפורסם ביותר בתולדות המדינה, שנועד להסתיר את הקמת הכור הגרעיני בדימונה, הפרויקט השאפתני והגורלי ביותר לעתיד העם היושב בציון.
אולם הדרמה האמיתית החלה עוד קודם לכן, בחדרי חדרים, מתוך חרדה עמוקה לגורל העם היהודי בצל השואה האיומה. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, ראה לנגד עיניו צורך דחוף ב"תעודת ביטוח" קיומית, כזו שתבטיח כי אסון דומה לא יישנה לעולם. שמעון פרס, אז מנכ"ל משרד הביטחון ואיש ביצוע נמרץ, היה זה שתרגם את החזון למעשה. הברית האסטרטגית שנרקמה עם צרפת בסוף שנות ה-50 סיפקה את ההזדמנות הנדירה. הצרפתים, שחשו פגועים לאחר מבצע סיני, הסכימו לספק לישראל ידע, טכנולוגיה, ואף את כור המים הכבדים עצמו. אלפי מהנדסים וטכנאים צרפתים הגיעו ללב המדבר, חיים תחת זהות בדויה, כשהדואר שלהם מנותב דרך מדינות שלישיות לטשטוש עקבות. היה זה מבצע לוגיסטי חובק עולם שהתנהל תחת מעטה סודיות כבד, מתוך הבנה ברורה שהקהילה הבינלאומית תתקשה להשלים עם התעצמותה הגרעינית של המדינה הצעירה.
הגילוי האמריקאי, שהגיע לבסוף בשלהי 1960, חולל סערה רבתי בוושינגטון. הממשל האמריקאי, על יכולות המודיעין האדירות שלו, נתפס לא מוכן. במשך שנים הצליחה ישראל, בתושייה רבה ובתחכום מבצעי, להסתיר את הפרויקט הלאומי הענק. כשהתגלתה האמת, הזעם היה רב; הנשיא אייזנהאואר דרש הבהרות, ומזכיר המדינה האמריקאי הטיח בשגריר הישראלי האשמות על "חוסר כנות". ישראל נאלצה לתמרן ברגישות: להסכים לביקורי מדענים אמריקאים בכור, אך להגבילם כך שסודות הליבה לא ייחשפו. המבקרים נתקלו בקירות דמה שנבנו במיוחד כדי להסתיר מעליות ופתחים רגישים, והפרויקט המשיך להתקדם בבטחה, כשהוא מוגן על ידי חומת העמימות הגרעינית שסיפקה למדינה את השקט הדרוש להשלמת המלאכה.
שוד האורניום בלב ים
הקמת המבנה המרשים הייתה רק יריית הפתיחה. כור גרעיני, משוכלל ככל שיהיה, משול למכונית פאר ללא דלק, גוש מתכת דומם וחסר תועלת. האתגר האמיתי שניצב לפתחם של ראשי מערכת הביטחון היה השגת חומרי הגלם הקריטיים: מים כבדים ואורניום טבעי, המוכר בכינוי "עוגה צהובה". כאן בדיוק נכנסה לתמונה התעוזה הישראלית במלוא הדרה. רכישת 20 טון מים כבדים מנורבגיה היא דוגמה מופתית לכך; כדי לחמוק ממנגנוני הפיקוח הבינלאומיים, נרקמה תוכנית מורכבת: המים נמכרו רשמית לבריטניה, ומשם היו אמורים לשוב כביכול לנורבגיה, אך בפועל עשו את דרכם בחשאי לנמלי ישראל. הפקידות האמריקאית, שקיבלה רמזים על העסקה הסיבובית, איבדה את המידע בתוך הררי הבירוקרטיה, והמשלוח היקר הגיע ליעדו בשלום, מאפשר את תחילת הפעלת הכור.
אולם המצוקה האמיתית התעוררה בגזרת האורניום, שהפכה קריטית במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר צרפת הטילה אמברגו על ישראל וחדלה לספק את חומרי הגלם החיוניים. הכור בדימונה עמד בפני סכנת השבתה מוחשית. או אז, בשנת 1968, יצא לדרך אחד המבצעים הנועזים ביותר בתולדות המוסד, שזכה לכינוי "מבצע פלומבט". היעד: השגת כ-200 טון של עוגה צהובה שאוחסנו באירופה. רשת של חברות קש הוקמה בן־לילה, ומטען העפרות נרכש תחת מסווה של חומרים כימיים תמימים. הספינה שנבחרה למשימה, "שירסברג A", הפליגה מנמל אנטוורפן בבלגיה כשהיא נושאת בבטנה 560 חביות, עליהן התנוסס הכיתוב המטעה "Plumbat", נגזרת של המילה עופרת, חומר כבד אך בלתי מזיק בעליל.
בלב ים, הרחק מעיניים סקרניות, התחוללה הדרמה האמיתית. הספינה נעלמה לפתע ממסכי המכ"ם, והצוות המקורי הוחלף באנשי מוסד מיומנים. במבצע לוגיסטי מורכב, בחסות החשיכה המגנה של הים התיכון, הועברו החביות מספינת המשא לספינה ישראלית שהמתינה בנקודת מפגש עלומה. כאשר ה"שירסברג A" צצה מחדש בנמל בטורקיה, המטען היקר התפוגג כלא היה. הקברניט דיווח על "שוד ימי", אך דפי היומן של הספינה נתלשו ולא הותירו זכר לאמת. אותם 200 טון של חומר גלם שימשו כ"בלון חמצן" שהחזיק את הכור בחיים למשך שנים רבות, ומנעו את קריסתה של תוכנית הגרעין הישראלית בדיוק ברגע הגורלי ביותר.
המוסד בלב הגרעין האמריקאי
במקביל למבצעים החשאיים באירופה, התחוללה דרמה גדולה לא פחות על אדמת ארצות הברית. במרכזה עמד ד"ר זלמן שפירו, מדען מבריק ויהודי חם, שניהל את מפעל הדלק הגרעיני NUMEC בעיירה הקטנה אפולו שבפנסילבניה. המפעל, שסיפק דלק לצוללות הצי האמריקאי, התנהל תחת נהלי אבטחה רופפים ורישום מלאי לוקה בחסר. במהלך שנות השישים התברר כי מאות קילוגרמים של אורניום מועשר ברמה צבאית נעלמו מהמפעל ללא הסבר מניח את הדעת. בקרב סוכנויות הביון האמריקאיות התגבש חשד כבד: החומר היקר לא אבד במקרה, אלא עשה את דרכו לידידים במזרח התיכון.
נקודת המפנה בפרשה נרשמה בספטמבר 1968. משלחת בת ארבעה ישראלים הגיעה למפעל בפנסילבניה למה שהוגדר כ"דיון טכני", אך בדיעבד התברר כי זהות האורחים הייתה רחוקה מלהיות מדעית גרידא. ברשימת המבקרים בלטו שמותיהם של רפי איתן, מבכירי המוסד ומי שפיקד על לכידת אייכמן, ואברהם שלום (בנדור), לימים ראש השב"כ. נוכחותם של אנשי מבצעים בכירים בלב ליבו של מתקן גרעיני אמריקאי, בדיוק בתקופה שבה נעלמו ממנו כמויות אדירות של חומר בקיע, הקפיצה את ה-FBI וה-CIA. עדויות של עובדי המפעל, שתיארו משאיות מסתוריות, העמסות ליליות ואווירה של איומים, רק חיזקו את החשדות.
אולם הראיה החותכת הגיעה דווקא מהזירה המדעית. סוכני ביון אמריקאים הצליחו לאסוף דגימות סביבתיות בסמוך לכור הגרעיני בדימונה, והניתוח המעבדתי הותיר את החוקרים המומים. הדגימות הכילו עקבות של אורניום מועשר ברמה גבוהה מאוד, בעל "חתימה כימית" ייחודית ונדירה, התואמת אך ורק למפעל העשרה ספציפי באוהיו, אותו מפעל שסיפק את חומרי הגלם לחברה של זלמן שפירו. ממצא זה, שכונה בקהילת המודיעין "האקדח המעשן", שכנע את ראשי הממשל כי ישראל אכן השיגה את הדלק הגרעיני המבוקש. למרות זאת, נשיאי ארה"ב בחרו להשתיק את הפרשה, מתוך הבנה שהברית האסטרטגית עם ישראל גוברת על התקרית הדיפלומטית, וכך נותרה מדיניות העמימות על כנה עד עצם היום הזה.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!