אגם סיירם: ממלכת הקרח המרהיבה של שינג'יאנג
שלג לבן על פסגות ההרים, מים כחולים עמוקים למטה, וסביב הכל, יובש כמעט מוחלט. אזור שינג'יאנג שבצפון-מערב סין נחשב לאחד המקומות הצחיחים ביותר ביבשת אסיה. ובכל זאת, בליבו של האזור הזה שוכן אגם ענק, שדומה יותר לים פנימי. שטחו מגיע ל-453 קמ"ר, ועומקו מגיע במקומות מסוימים עד 92 מטר, לשם השוואה שטח הכינרת היא 168 קמ"ר ועומקה כ-45 מטר.
האגם נקרא סיירם, והוא שוכן בגובה של כ-2,071 מטר מעל פני הים, בתוך שרשרת הרי טיאן-שאן, במחוז האוטונומי המונגולי בורטלה שבשינג'יאנג. הוא נחשב לאגם המים המתוקים הפנימי הגדול ביותר בסין, ולאגם האלפיני הגבוה ביותר במדינה כולה. השם שדבק בו יותר מכל הוא בכלל אחר 'הדמעה האחרונה של האוקיינוס האטלנטי'. כינוי נדיר, ולא במקרה הוא נולד.
איך בכלל מגיעים מים מהאוקיינוס האטלנטי, המרוחק אלפי ק"מ, לאגם שבמרכז היבשת האסייתית? התשובה טמונה ברוחות. אזור סיירם נמצא בתוך רצועה הקרויה 'רצועת הרוחות המערביות', זרם אוויר קבוע הנושא אדי מים ממערב אירופה, חוצה את מזרח אירופה ומרכז אסיה, ומגיע עד הרי טיאן-שאן. עד שהן מגיעות לשם, המסע כבר ארוך מאוד, ותכולת הלחות דלה למדי.
וכאן קורה הפלא. כאשר הרוחות הלחות פוגשות את רכס ההרים, הן נאלצות לטפס, ותוך כדי כך הן מתקררות, מתעבות, ויוצרות מה שקרוי 'גשם אורוגרפי', גשם הנוצר עקב עלייה טופוגרפית פתאומית. המשקעים הללו נופלים סביב האגם וזורמים לתוכו, ומעניקים לאזור הצחיח כמות משקעים גבוהה משמעותית מהסביבה. אחרי הרי טיאן-שאן כמעט לא נותר לרוחות מה לתת הלאה מזרחה. מכאן הכינוי: זוהי הטיפה האחרונה, ה'דמעה' שמותיר אחריו הזרם הלח שיצא מן האטלנטי הרחוק, בתום מסע של אלפי ק"מ.
בועות מתאן קפואות מתחת לקרח
בין דצמבר למרץ קופא אגם סיירם כמעט כליל. פני השטח שלו הופכים לבמה של תופעות טבע נדירות, שלא רואים בכל יום. הבולטת מכולן היא תופעת 'בועות הקרח', שרשראות של כדורי אוויר קפואים, שנראים כמו פנינים כסופות ונעולים בתוך שכבת קרח שקופה ובוהקת. התופעה מופיעה בעיצומו של החורף, בדרך כלל בין ינואר למרץ, כשעובי הקרח כבר עולה על חצי מטר.
המנגנון מאחורי התופעה פשוט להפליא, ברגע שמבינים אותו. קרקעית האגם עשירה בחומר אורגני שהתפרק עם הזמן, ומיקרואורגניזמים הפועלים שם משחררים גז מתאן שעולה בהדרגה כלפי מעלה, ובדרכו הוא נתקל בשכבת קרח שנוצרת במהירות רבה במיוחד, כמעט בין רגע. השילוב הזה, גז עולה וקרח נסגר במהירות, גורם לגז לקפוא במקום, בתוך הקרח עצמו, במקום להשתחרר לאוויר. כך נוצרות הבועות, אחת אחרי השנייה.
ולמה דווקא כאן הקרח נסגר כה מהר? התשובה קשורה לגובה הרב של האגם ולתבליט ההררי הסובב אותו: הגובה גורם לטמפרטורות נמוכות באופן קבוע, וההרים שמסביב חוסמים את הרוח כמעט לחלוטין, עד כדי כך שגם תנועת המים באגם עצמו הופכת איטית מאוד, וזה מה שמאיץ את הקיפאון. לינה נורבחט, עובדת מועצת התיירות של האגם, תיארה זאת בפשטות: "בועות דורשות עשבים, קור יציב, מיקרואורגניזמים ורוח נכונה בדיוק".
יו ג'יאנגלה, כתב מקומי שמבלה כל חורף לצד האגם, מתעד שנה אחר שנה את הצורות המשתנות של הקרח. בין השאר הוא מצלם 'עיני קרח', עיגולים כמעט מושלמים, ו'פרחי קרח' הנובטים על גרגירי אבק. את הראשונה הוא מסביר כך: "רוח חזקה דוחפת את גיליונות הקרח זה לזה, הם נתקעים וקופאים מחדש, ומשאירים מעגל מושלם". השנייה, לדבריו, נוצרת "כשאדים נוחתים על אבק ומתגבשים במהירות במהלך התקררות פתאומית".
כשהאגם נשבר ברעש מרהיב
מעבר לבועות השקטות שמתחת לקרח, מתרחש באגם מחזה דרמטי הרבה יותר, תופעת 'דחיפת הקרח', כבר בתחילת דצמבר מתחיל האגם לקפוא מהקצוות פנימה, ובכל יום המעטפת הקפואה מתרחבת עוד קצת. הפערים החדים בין טמפרטורות היום ללילה הופכים את פני המים לגיליון דק ושביר, כמעט כמו יריעת זכוכית שמתנפצת בקלות. הרוח שוברת אותו לרסיסים, ואז דוחפת את השברים אל עבר החוף בערימות מרשרשות.
עם הזריחה תופסים השברים אור ומקבלים גוון של זהב, ויוצרים מראה שהמקומיים מכנים 'חצי-ירקן, חצי-כחול'. תהליך ההקפאה המלא נמשך כמה שבועות, עד שהאגם ננעל כליל בתחילת ינואר, ונשבר מחדש רק במרץ-אפריל. מי שרוצה לתפוס את התופעה במיטבה צריך להגיע בחלון זמן צר: בין 10-12 בצהריים, או בין 4-6 אחר הצהריים, כשהשמש נמוכה והקרח עדיין טרי.
האם קרח יכול למשוך מאות אלפי מבקרים בעונה אחת? באגם סיירם התשובה היא כן, ובגדול. בעונות קודמות דיווחו על עשרות אלפי מבקרים ביום אחד בלבד, ורק בחודש נובמבר האחרון נרשמו קרוב למאתיים אלף מבקרים באזור. הרשויות המקומיות מארגנות מדי שנה קרנבל תיירות חורפי, הכולל סיורי מפלי קרח, יריד שלג מסורתי, מופעי תלבושות אתניות, והחלקה וגלישה ישירות על פני האגם הקפוא.
תמונות שתיעדו צלמי סוכנות הידיעות שינחואה, הסוכנות הרשמית של סין, מראות גם עדרי בקר המחפשים מזון לאורך חוף האגם הקפוא, ורועה מקומי הרוכב על גמל בין ערימות השלג. פרט קטן, אולי, אבל הוא מזכיר שהחיים המסורתיים של האזור נמשכים כרגיל, גם כשהטבע סביבם הופך לפסל קרח ענק שאין שני לו.
תגובות
היו הראשונים להגיב!