וויניקונקה: הר שבעת הצבעים בפרו חושף את סודו
השעה ארבע לפנות בוקר. קבוצת מטיילים עוזבת את רחובות קוסקו החשוכים, עולה על רכבי שטח, ונוסעת שעות ארוכות בדרכי עפר מתפתלות בין פסגות האנדים. המטרה: להגיע לפני הזריחה אל מול הר שנראה כאילו מישהו שפך עליו בשוגג קופסת צבעי מים ענקית. פסים של אדום עז, ורוד, חרדל וירוק נמתחים על פני מדרונותיו, בניגוד חד לשלג הלבן שעל הפסגות מסביב. זהו וויניקונקה הידוע גם בשם "הר שבעת הצבעים" או "הר הקשת" אחד המחזות הבלתי שגרתיים ביותר שאפשר למצוא בטבע.
ההר ממוקם כ-100 ק"מ מדרום-מזרח לעיר קוסקו, בפרובינציית קיספיקנצ'י שבדרום פרו. הוא ניצב בגובה מרשים של כ-5,200 מטר מעל פני הים, גובה שכמעט כפול מגובהו של הר החרמון. שמו המקורי, בשפת הקצ'ואה המקומית, פירושו "צוואר צבעוני", והתושבים מכנים אותו גם "סֶרוֹ קולוֹרָדוֹ", כלומר הגבעה האדומה. לא במקרה: מבין כל הגוונים שעל פני ההר, האדום הוא זה שבולט ביותר, וגם זה שמעורר את מרבית הסקרנות המדעית סביב מקורו.
ומה שמפתיע במיוחד הוא שההר הזה, על כל צבעוניותו, כמעט ולא היה ידוע לעולם הרחב עד לפני כעשור בלבד. איך ייתכן שתופעת טבע כה מרהיבה נשארה נסתרת מהעין שנים כה רבות? התשובה טמונה, פשוטו כמשמעו, בקרח. במשך שנים ארוכות היה ההר מכוסה כולו בשכבת קרח ושלג עבה שהסתירה את פניו האמיתיים, עד שהקרח נסוג בהדרגה וחשף לראשונה את הגוונים המרהיבים לעין. כך קרה שהר שהיה קיים הרבה לפני כן הפך כמעט בן לילה לאחד היעדים המצולמים ביותר בעולם, תופעה שקהילות הרועים המקומיות הכירו במידה זו או אחרת, עוד לפני שהעולם שמע עליה בכלל.
סוד הצבעים: ברזל וגיאולוגיה
כדי להבין מניין מגיעים הצבעים המרשימים הללו, צריך לרדת אל תוך ההר עצמו. ההר מכיל שכבות משקעים של חול, טיט, גיר וחומרים נוספים, כשלכל שכבה הרכב מינרלי משלה וכשלכל חומר הצבע הייחודי שלו גווני האדום והוורוד מופקים מתחמוצות ברזל, הירוק והכחול מנחושת, הצהוב מגופרית, ואילו הלבן מקורו בסלעי סידן.
מדוע, אם כן, הצבע האדום, שבזכותו זכתה קבוצת ההרים הזו לתשומת לב מיוחדת, כה בולט? התשובה, על פי כמה סקירות מדעיות שנערכו באזור קוסקו, טמונה בעיקר בחומרים עשירים בברזל. כשהברזל שבתוך הסלע בא במגע ארוך שנים עם חמצן ומים שבאוויר, הוא עובר תהליך שנקרא חמצון, בדיוק אותו תהליך שגורם למסמר ישן להחליד. וכתוצאה ממנו נוצר הגוון האדמדם המוכר. גם הוורוד, אגב, מקורו קרוב: תערובת של חימר אדום עם בוץ וחול, שנמצאת בסביבה עתירת ברזל ומגנזיום גם יחד.
הברזל לא מסתפק בהר עצמו בלבד. במהלך מסלול טרק, מסע הליכה רב-יומי, המוביל אל האזור, עוברים המטיילים ליד אגם שגם מימיו צבועים בגוון אדמדם, ככל הנראה מאותה סיבה בדיוק. לא הרחק משם שוכן 'העמק האדום', אזור שלם המורכב מגבעות קטנות בגוני אדום וחום-צהבהב, שאליו מגיעים מטיילים רבים כחלק מאותו מסלול. מה שמצטייר כאן הוא בעצם נוף אחד גדול, שכולו סיפור גיאולוגי יחיד: פינה שלמה באנדים שספוגה בברזל לאורך אלפי שנים, וצבעה מעיד על כך למרחוק, לכל מי שעובר בה.
מיעד נשכח לפריצת תיירות
לפני כעשור הגיעו להר בודדים בלבד, בעיקר רועי לאמות ואלפקות מקומיים, שהכירו את הדרך במשך דורות. היום המספרים גבוהים בהרבה: לפי כמה מהמקורות, ההר מקבל בעונת השיא למעלה מאלף מבקרים ביום, ובכך הפך ליעד התיירותי השני בחשיבותו באזור קוסקו כולו, מיד אחרי מאצ'ו פיצ'ו המפורסם. מהירות הפרסום הייתה בעיקר בגלל הרשתות החברתיות. סביב שנת 2016 החלו תמונות ההר, מצולמות בתאורה אידיאלית ובעריכה מחמיאה, להסתובב ברחבי הרשת, ומשכו אליו גלי מטיילים חדשים מכל קצוות העולם.
הצמיחה המהירה הזאת לא הגיעה בלי מחיר. כמות המטיילים והסוסים שעוברים מדי יום על אותם שבילים גורמת לשחיקה הדרגתית של הקרקע ולפגיעה בצמחייה הדלה ממילא בגובה כה רב. קרוליין צימרמן, כותבת בבלוג הנסיעות "Impactful Travel" המתמחה בתיירות אחראית בפרו, מציינת שמערך הניהול באתר לא הצליח לעמוד בקצב גידול המבקרים. במקביל, התפתחו מחלוקות בין קהילות שכנות סביב זכויות הגישה להר ולהכנסות התיירות, מחלוקות שהובילו לא פעם לחסימות דרכים זמניות ולמתחים שנמשכו זמן רב.
בשל כל אלה, ממליצים כמה מדריכים מקצועיים למטיילים לשקול יעדים חלופיים ופחות עמוסים, כמו הרי פלקויו, שאליהם ההליכה קצרה בהרבה ונמשכת כ-40 דקות בלבד, לעומת הטיפוס המפרך בן כשעה וחצי בוויניקונקה. עבור התושבים המקומיים, ההר נותר משמעותי הרבה מעבר לסתם אטרקציה מצולמת. הם מייחסים לו חשיבות מיוחדת שהשתרשה במסורתם במשך דורות, ורואים בו נחלת אבות שהם מבקשים לשמר. וההמונים? הם ממשיכים לזרום, שנה אחר שנה, אל אותו הר צבעוני שבלב הרי האנדים.
תגובות
היו הראשונים להגיב!