מדוזה: היצור חסר המוח שמבריח אותנו מהים
קיץ. החוף הנפרד באשדוד. רוחץ יוצא מהמים עם סימן אדום וצורב על הזרוע ומחפש מי להאשים. הסיבה צפה כמה מטרים ממנו: בועה שקופה, רכה, דמוית מטרייה, נסחפת בשלווה עם הגל. אין לה מוח. אין לה לב. אין לה עצמות ואין לה דם. ובכל זאת, היא כאן, ומצליחה לשרוד בים הרבה שנים.
גופה של המדוזה מורכב מכ-95% מים, והשאר תערובת של מלחים, מינרלים וחלבונים כגון קולגן וסיבים חלבוניים אחרים, ביחד הם יוצרים חומר דמוי ג'לי הנקרא מזוגלאה. מדוזה שנסחפת לחוף ומתייבשת בשמש תתאדה כמעט לחלוטין. ובכל זאת, היצור הזה הוא טורף יעיל שעמד בתנאים קיצוניים שהכחידו מינים שלמים, ומשגשג כיום בכל אוקיינוסי העולם.
שמה של המדוזה לקוח מהאגדות היווניות על מפלצת בשם מדוסה, בעלת שיער עשוי נחשים. הדמיון בין פעמון המדוזה לבין ראשה של המפלצת, העטוף זרועות מתפתלות, הוליד את השם. אבל בניגוד למפלצת מהאגדות שנהרגה, המדוזה המציאותית שורדת ובמקרים מסוימים, כפי שמדענים גילו בעשורים האחרונים, היא אולי אפילו לא מתה כלל.
ללמוד ולישון בלי מוח
אז כיצד בדיוק מתפקד יצור שאין לו מוח? במקום מרכז עצבים אחד, למדוזות יש מה שמדענים מכנים "רשת עצבים מפוזרת", רשת של תאי עצב הפרוסה בכל הגוף באופן רב כיווני. רשת זו מאפשרת לה להגיב למגע, לשינויי טמפרטורה, למליחות ולאור, הכל ללא כל "החלטה" מודעת. לאורך שפת הפעמון פזורות נקודות ריכוז חושיות הנקראות ריפליה, שהם איברי חישה, שכל אחת מהן מכילה תאי ראייה, איברי שיווי משקל וחיישנים כימיים.
מדוזות הקופסה, הן הדוגמה הקיצונית ביותר ליכולות הבריאה. לסוג Tripedalia cystophora, יצור זעיר בגודל ציפורן אצבע החי בביצות המנגרובים של הקריביים, יש 24 עיניים ב-4 מבנים חושיים נפרדים, כל אחד עם כאלף תאי עצב. ארבע מהעיניים מופנות כלפי מעלה, דרך פני המים, ומאפשרות לו לנווט לפי צמרות עצי המנגרובים, מעין מצפן ביולוגי מובנה.
בספטמבר 2023 פרסם צוות בראשות פרופ' אנדרס גארם מאוניברסיטת קופנהגן מחקר מרעיש: מדוזות הקופסה מסוגלות ללמידה אסוציאטיבית, כלומר, ללמוד מניסיון ולשנות התנהגות בהתאם. בתחילת כל יום ציד, המדוזה "לומדת מחדש" את הניגודיות החזותית של שורשי המנגרובים ביחס למים, ומתאימה את תזמון תמרוני הציד שלה בהתאם. "למרות שיש להן רק אלף תאי עצב, ולמוח שלנו יש בערך 100 מיליארד, הן יכולות לחבר בין רשמים שונים וללמוד קשר", אמר גארם. קצב הלמידה, כך התברר, דומה לזה של עכברים וזבובי פירות. ולא רק זה, מחקרים מצביעים על כך שמדוזות מסוגלות להפגין דפוסי פעילות המשתנים בין יום ולילה, תופעה שמדענים מנסים להבין האם ניתן לכנותה שינה, ואם כן, כיצד מתרחש מנגנון כה בסיסי ללא מוח כלל.
אלמוות, נחילים ומדוזה שלא מתה
מה שרוב הרוחצים אינם יודעים הוא שהמדוזה הצפה בים היא רק חצי מהסיפור. מחזור החיים שלה כולל שלב נסתר לחלוטין, שלב הפוליפ. מדובר ביצור זעיר, בגודל מילימטרים ספורים, הצמוד לסלע בקרקעית הים ובלתי נראה לעין. הפוליפ מייצר מדוזות זעירות הנקראות אפירות, שגדלות תוך חודשים ספורים לקוטר של עשרות ס"מ. פוליפ אחד של החוטית הנודדת, המדוזה הנפוצה ביותר בחופי ישראל, מסוגל לייצר מדוזות רבות במחזור אחד, ולאחר מכן להתחדש ולייצר שוב. פוטנציאל ההתרבות הוא עצום, ומסביר כיצד נחילים של מיליוני פרטים יכולים להיווצר בתוך עונה אחת.
ואז יש את הדבר שאין לו אח ורע בכל ממלכת החי. מדוזה בשם Turritopsis dohrnii – טוריטופסיס דוהרני, שגודלה כנמלה, מסוגלת לבצע דבר שנחשב בלתי אפשרי: כשהיא חולה, רעבה או ניצבת בפני סכנה, היא אינה מתה. היא מתכווצת לכדור דמוי ציסטה, שוקעת לקרקעית, ומתחילה לחזור לשלב הינקות, כלומר לפוליפ. התאים המתמחים שלה "שוכחים" את תפקידם ומשנים את זהותם לתאי גזע, שמתפתחים מחדש לאורגניזם צעיר. כל התהליך יכול להתרחש בפחות מ-24 שעות. ד"ר מריה מיליאטה, חוקרת מהמוזיאון הטרופי של סמיתסוניאן ואחת המומחות הבודדות בעולם למדוזה זו, חוקרת את המנגנון הביולוגי המדהים הזה. החוקרים מקווים שפענוחו יסייע יום אחד לרפואה הרגנרטיבית האנושית.
פלישת המדוזות לחופי ישראל
בחופי ישראל חיים מינים שונים של מדוזות. עד שהחוטית הנודדת הגיעה, שלטו בחופינו מינים ים-תיכוניים מוכרים וותיקים, ובהם הכחולת-שוליים החלקה. אז הגיעה החוטית הנודדת. מקורה באוקיינוס ההודי, והיא הגיעה לים התיכון דרך תעלת סואץ, תהליך שמדענים מכנים 'הגירה לסינית', על שם פרדיננד דה לסאפס, המהנדס שעמד בראש בניית התעלה. מאז, היא הפכה לשלטת בחופינו, ונחיליה מגיעים לצפיפויות גבוהות במיוחד בעונות השיא.
הנזק אינו מוגבל לצריבות של רוחצים. חברת החשמל נאלצה לא פעם לפנות נחילי מדוזות ממתקני תחנות הכוח. ברחבי העולם, תועדו מקרים שבהם מדוזות גרמו לשיבושים בתחנות כוח ובמתקני התפלה, ובאירועי דיג קיצוניים, נלכדו כמויות עצומות של מדוזות ברשתות עד כדי סיכון הספינות. ולא רק תשתיות: מדוזות ניזונות מאותו פלנקטון שדגים מסחריים כמו סרדינים ואנשובי תלויים בו, ואוכלות ביצי דגים ודגיגונים, מה שמכביד עוד יותר על מלאי הדגים המדולדל.
פרופ' בלה גליל, אוצרת האוסף האקווטי במוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב, מתארת מעגל הרסני: דיג יתר פוגע בדגים שהיו טורפים מדוזות, נחילי המדוזות מכלים ביצי דגים ודגים צעירים, הדגה מצטמצמת עוד יותר, והמדוזות משגשגות ללא בלם. גליל רואה בנחילי המדוזות ובמינים הפולשים אות אזהרה לשינויים עמוקים במערכת האקולוגית הימית. הים התיכון מתחמם בקצב מהיר מהממוצע העולמי, ומאז אמצע שנות השמונים נרשמות פריחות מדוזות מסיביות מדי שנה בים הלבנטיני, אירועים שהיו פעם נדירים הפכו לתופעה שנתית. בחלק מאזורי הדיג בתוניסיה, דייגים מדווחים שהם תופסים יותר מדוזות מדגים. האם המצב עוד הפיך, או שמא הים כבר השתנה לבלי שוב?
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!