האיש ששרד 7 פגיעות ברק ומת מירי עצמי
בבוקר יום שבת, 25 ביוני 1977, ישב רוי סאליבן בשקט ליד בריכת מים מתוקים בפארק הלאומי שננדואה שבווירג'יניה, מחכה שדג ייקלע לחכתו. הוא היה פקח יער ותיק עם פנים מחוספסות ומבנה גוף שרירי. אבל מה שבאמת הבדיל אותו מכל אדם אחר על פני כדור הארץ היה משהו אחר לגמרי: זו הייתה הפעם השביעית בחייו שהוא עמד להיפגע מברק.
פתאום פגע הברק בחלק העליון של ראשו. שערו עלה באש, והזרם החשמלי נע כלפי מטה ושרף את חזהו ובטנו. סאליבן, שכבר היה מנוסה בהתמודדות עם מכות ברק, החל לטפל בפציעותיו. אבל אז קרה משהו בלתי צפוי: דוב התקרב לבריכה וניסה לגנוב את הפורלים מחכת הדיג שלו. למרות שזה עתה נפגע מברק ושערו עדיין עלה באש, סאליבן אסף ענף עץ והכה את הדוב עד שברח. "זו הייתה הפעם העשרים ושתיים שהכיתי דוב במקל במהלך חיי", סיפר מאוחר יותר.
הסיפור של רוי סאליבן הוא אחד המקרים המדהימים ביותר בהיסטוריה האנושית. בין השנים 1942 ל-1977 נפגע משבע מכות ברק נפרדות ושרד את כולן, הישג שזיכה אותו בשיא גינס העולמי. כל שבע הפגיעות תועדו רשמית על ידי המפקח של פארק שננדואה הלאומי, והעניקו לסאליבן את הכינוי "מוליך הברק האנושי". אבל מאחורי שיא עולמי מרשים זה התחבא סיפור אנושי מורכב הרבה יותר, סיפור של חוסן יוצא דופן, בידוד חברתי הולך וגובר, ובסופו של דבר, סוף טרגי.
כדי להבין עד כמה חריג המקרה של סאליבן, חשוב להכיר את העוצמה האדירה של ברק. המתח החשמלי שנוצר בין תחתית הענן לבין הקרקע נע בין 20 ל-100 מיליון וולט, והזרם החשמלי של מכת ברק בודדת יכול להגיע ל-10,000 אמפר. האוויר סביב הבזק הברק מתחמם במהירות לטמפרטורות של כ-30,000 מעלות צלזיוס. הסיכוי של אדם רגיל להיפגע מברק במשך תקופה של 80 שנים מוערך ביחס של 1 ל-10,000. אם פגיעות הברק הן אירועים בלתי תלויים, הסיכוי להיפגע שבע פעמים עומד על 1 ל-10,000 בחזקת 7, מספר אסטרונומי שכמעט בלתי אפשרי להבנה.
שבע מכות ברק: כרוניקה של הישרדות
הפגיעה הראשונה של סאליבן התרחשה באפריל 1942, כשהיה בן 30. הוא עבד כתצפיתן שריפות במגדל תצפית חדש שטרם הותקן בו מוט הגנה מפני ברקים. כאשר סערה כבדה פרצה, ברקים פגעו במגדל שבע עד שמונה פעמים ו״אש קפצה בכל מקום״, כפי שתיאר מאוחר יותר. סאליבן ברח מהמגדל הבוער, אך הברק מצא אותו במרחק מטרים ספורים בלבד. הברק שרף רצועה לאורך רגלו הימנית, פגע באצבע רגלו והשאיר חור בנעלו. ״אי פעם קיבלתם התחשמלות ממש חזקה?״ שאל סאליבן שנים מאוחר יותר. ״זה יותר גרוע. אי פעם נכוויתם? זה הרבה יותר גרוע. זה כמו להיות מבושל בתוך העור שלך״.
הפגיעה השנייה הגיעה ביולי 1969, 27 שנים לאחר מכן. הפעם, סאליבן נהג במשאית פארק לאורך כביש הררי כשברק פגע בעצים סמוכים והוסט דרך החלון הפתוח של המשאית. באופן רגיל, הגוף המתכתי של רכב אמור להגן על הנוסעים בתוכו באמצעות פעולה ככלוב פאראדיי, מבנה מתכתי המכוון את הזרם החשמלי סביבו ומשחרר אותו לקרקע. אבל החלון הפתוח יצר נתיב ישיר לזרם. הפגיעה הכתה את סאליבן עד אובדן הכרה, שרפה את גבותיו וריסיו, והציתה את שערו. המשאית הבלתי מבוקרת המשיכה לנוע עד שעצרה ליד קצה צוק.
בשנת 1970 הגיעה הפגיעה השלישית, הפעם בחצר הקדמית של ביתו. הברק פגע בשנאי חשמל סמוך וקפץ משם לכתפו השמאלית וצרב אותה. התקשורת החלה לגלות עניין בסיפור המוזר של סאליבן בתקופה זו.
הפגיעה הרביעית, באביב 1972, הייתה נקודת מפנה בחייו של סאליבן. הוא עבד בתוך תחנת שומרים בפארק כשנפגע שוב. הברק הצית את שערו, והוא ניסה לכבות את הלהבות עם הז׳קט שלו. כשרץ לשירותים, גילה שאינו יכול להכניס את ראשו מתחת לברז, ולכן השתמש במגבת רטובה. ״ניסיתי לנהל חיים טובים״, אמר סאליבן לעיתונות באותה תקופה. ״מעולם לא הייתי אדם פחדן. אבל אני חייב לומר לכם את האמת. כשאני שומע רעם עכשיו, אני מרגיש קצת רועד״. מנקודה זו, הוא החל להאמין שכוח כלשהו מנסה להשמיד אותו באופן פעיל. בכל פעם שנתפס בסערת רעמים בזמן נהיגה, היה עוצר ושוכב על המושב הקדמי עד שהסערה חלפה. הוא גם החל לשאת איתו פחית מים למקרה ששערו יעלה באש.
הפגיעה החמישית, ב־7 באוגוסט 1973, הייתה מהמפחידות ביותר. בזמן סיור בפארק, סאליבן ראה ענן סערה מתהווה ונסע משם במהירות. אך הענן, כך טען מאוחר יותר, נראה כאילו עוקב אחריו. כשחשב שהתרחק ממנו מספיק, עזב את המשאית, ונפגע מברק רגעים לאחר מכן. הוא הצהיר שהוא בעצם ראה את הברק שפגע בו. הברק נע במורד זרועו השמאלית ורגלו השמאלית והעיף את נעלו, ואז חצה לרגלו הימנית. עדיין בהכרה, סאליבן זחל למשאית ושפך את פחית המים שתמיד שמר שם על ראשו שעלה באש. ״ממש לפני שהוא פוגע״, הסביר, ״אני מריח ריח מסוים, כמו גופרית, והשיער שלי זקוף לכל עבר. זה האות. בעוד כשתי שניות, לא יותר משלוש, הוא פוגע. מאוחר מדי להתחבא״.
הפגיעה השישית הגיעה ב־5 ביוני 1976 ופצעה את קרסולו. שוב, סאליבן דיווח שראה ענן עוקב אחריו וניסה לברוח, אך נפגע בכל זאת. גם שערו עלה באש. ואז הגיעה הפגיעה השביעית והאחרונה, ב־25 ביוני 1977, בזמן הדיג, האירוע שפתח את הכתבה.
מחיר הבדידות של שיא עולמי
מאחורי שיא גינס המרשים התחבא מחיר אנושי כבד. "באופן טבעי", אמר סאליבן, "אנשים נמנעים ממני. הלכתי עם השומר הראשי יום אחד וברק פגע רחוק משם, והוא אמר 'נתראה מאוחר יותר, רוי'. יש מסעדה בהר לופט שאפילו אם השמיים רק מעוננים, הם לא נותנים לי להיכנס. אני לא יכול להאשים אותם. מי רוצה להיות ליד מישהו שכל הזמן מקבל מכות ברק?". הבידוד החברתי הזה העציב אותו מאוד. אנשים נמנעו מלהתקרב אליו או לשהות במחיצתו מחשש שיפגעו גם הם ממכת ברק.
גם חיי המשפחה שלו לא נותרו ללא פגע. באחד האירועים, כאשר סערה פרצה בזמן שסאליבן ומשפחתו בילו בחצר האחורית, הברק החטיא אותו ופגע באשתו במקומו. היא תלתה כביסה על חבלים כשנפגעה. "כשסערה מתפתחת", הסביר סאליבן אחר כך, "אני מכניס את אשתי ושלושת ילדיי לסלון והולך לבד ויושב במטבח, מפוחד". הפחד הזה לא היה מוגזם, הוא ניסה להגן על יקיריו מהסכנה שנראתה כאילו רודפת אותו באופן אישי.
סאליבן ניסה להבין מדוע הוא נפגע כל כך הרבה פעמים. "אני לא מאמין שאלוקים רודף אחריי", הוא העלה תיאוריה. "אם הוא היה רודף, הברק הראשון היה מספיק… הכי טוב שאני יכול להבין זה שיש לי איזה כימיקל, איזה מינרל, בגוף שלי שמושך ברקים. הלוואי שידעתי". מבחינה מדעית, קיים הסבר חלקי לתדירות הגבוהה של הפגיעות. סאליבן עבד כפקח יער בווירג'יניה, מדינה שבה מתרחשות סופות רעמים תכופות במיוחד בחודשי הקיץ. בין 1959 ל-2000, ברקים גרמו ל-58 מקרי מוות ופצעו לפחות 238 אנשים בווירג'יניה, כאשר רוב הקורבנות היו גברים בגילאי 20 עד 40 ששהו בשטחים פתוחים, פרופיל שמתאים במדויק למקרה של סאליבן.
עם זאת, גם כשלוקחים בחשבון את חשיפתו המוגברת לסופות רעמים, שבע פגיעות נפרדות נותרות הישג סטטיסטי כמעט בלתי אפשרי. מחקרים רפואיים מראים שרוב נפגעי ברק, כ-90 אחוז, שורדים את הפגיעה, בעיקר בזכות תופעה הנקראת "אפקט העור". המתח והזרם ממכת הברק "נשפכים" על ידי העור במקום לעבור ישירות דרך המוח או הלב. עם זאת, שורדים רבים סובלים מנכויות קבועות, עד 74 אחוז מהם. סאליבן, למרות שבע הפגיעות, המשיך לתפקד ולעבוד, אם כי עם פחדים גוברים ובידוד חברתי מתמשך.
בבוקר ה-28 בספטמבר 1983, בגיל 71, רוי סאליבן שם קץ לחייו בירייה עצמית בראשו. אשתו ישנה עמו בחדר ולדבריה לא ידעה על מותו עד הבוקר. לפי דיווחים, ההתאבדות נבעה מכאב לב ואכזבה. עבור אדם שהתמודד עם המוות שבע פעמים בצורה של פגיעות ברק, זו הייתה תזכורת הרסנית שמאבקים פנימיים יכולים להיות קטלניים יותר מהסכנות החיצוניות.
סיפורו של רוי סאליבן נותר כאחד המקרים המדהימים ביותר של הישרדות אנושית. שניים מכובעי השומר שלו מוצגים כיום בשני אולמות תצוגה של גינס בניו יורק ובדרום קרוליינה, כאשר על אחד מהם ניתן לראות סימן כוויה בולט. אבל מעבר לשיא העולמי, סיפורו מזכיר לנו שגם החוסן הגדול ביותר לא תמיד מגן מפני הסערות הפנימיות שכל אדם נושא בתוכו. האיש ששרד שבע מכות ברק לא הצליח לשרוד את הכאב האנושי הפשוט של בדידות וכאב לב.
תגובות (1)
שתהיה לו בריאות הנפש!