פרשת סוקל: כשפיזיקאי הטעה את האקדמיה במתיחה מדעית
בסוף שנת 1994 ישב הפיזיקאי והמתמטיקאי אלן סוקל מאוניברסיטת ניו יורק מול המחשב וכתב מאמר אקדמי חריג. המאמר, שכותרתו 'חציית הגבולות: לקראת הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של כבידה קוונטית', עסק בפיזיקה תיאורטית ובמתמטיקה, אך הסיק מהן מסקנות תרבותיות ופילוסופיות מופרכות לחלוטין. סוקל, שהיה מתוסכל ממה שראה כשימוש לרעה במדע על ידי אקדמאים פוסטמודרניסטים, החליט לבחון השערה מדאיגה: האם כתב עת אקדמי מוביל יפרסם מאמר מלא בשטויות רק משום שהוא נשמע טוב ומחמיא לדעות האידיאולוגיות של העורכים?
המאמר הוגש לכתב העת 'סושיאל טקסט', כתב עת אקדמי אמריקאי ותיק ומשפיע העוסק בביקורת תרבות, תיאוריה פוליטית ולימודי חברה, שמערכת העריכה שלו כללה הוגים ומבקרים בולטים כמו פרדריק ג'יימסון ואנדרו רוס. סוקל מילא את המאמר בביטויים חסרי משמעות, במתמטיקה חסרת תוכן ובציטוטים מחמיאים של הוגים פוסטמודרניסטים מפורסמים. הוא טען במאמר שכבידה קוונטית 'זה משהו שקיים רק כי אנחנו החלטנו שהוא קיים', והתייחס ברצינות לרעיונות מופרכים כמו 'השדה המורפוגנטי'. כל סטודנט לפיזיקה בשנה ראשונה היה יכול לזהות את הטעויות הגסות, אך העורכים, שלא שלחו את המאמר לבדיקת מומחה בפיזיקה, פרסמו אותו בגיליון אביב-קיץ 1996.
שלושה שבועות לאחר הפרסום, במאי 1996, חשף סוקל את המתיחה במאמר שפרסם בכתב העת האמריקאי הנחשב 'לינגואה פרנקה'. הוא הסביר שהמאמר היה 'מלוח בנדיבות בשטויות' והתקבל לפרסום רק משום ש'הוא נשמע טוב והחניף לדעות האידיאולוגיות של העורכים'. התגובות היו סוערות. העיתונות בארצות הברית ובבריטניה סיקרה את הפרשה באופן נרחב, והמתיחה הפכה לאחד המקרים המפורסמים ביותר בוויכוח על פוסטמודרניזם, מדע ותרבות אקדמית. היא העלתה שאלות יסודיות על תהליכי ביקורת עמיתים באקדמיה, על השימוש במינוחים מדעיים ועל חוסר הבקרה.
השטויות המדעיות שהאמינו להן פרופסורים
כשבוחנים את תוכן המאמר המזויף, מתגלה עד כמה המתיחה הייתה מתוחכמת ועד כמה היא חשפה בעיות עמוקות בביקורת עמיתים אקדמית. המאמר פתח בטענה שפיזיקאים רבים דוחים את הרעיון שמקצועות וענפי ידע שעוסקים בביקורת חברתית ותרבותית יכולות לתרום למחקר שלהם. סוקל הצהיר שהמדע אינו יכול להיות אובייקטיבי, וש'ידע מדעי משקף ומקודד את האידיאולוגיות השולטות ואת יחסי הכוח של התרבות שייצרה אותו'.
המאמר התייחס למכניקת הקוונטים, לתורת היחסות הכללית ולכבידה קוונטית, תוך ערבוב של מושגים פיזיקליים אמיתיים עם פרשנויות פילוסופיות מופרכות. לדוגמה, סוקל ציטט את עקרון האי-ודאות של הייזנברג והשתמש בו כדי לטעון שהמדע אינו יכול להיות אובייקטיבי. הוא התייחס לעקרון המשלימות של בוהר, השאלה האם אור הוא חלקיק או גל, וטען שזהו 'ניבוי של האפיסטמולוגיה הפוסטמודרנית'. סוקל אף הזכיר את משפט בל וטען שהוא מראה ש'פעולת תצפית כאן ועכשיו יכולה להשפיע לא רק על האובייקט הנצפה אלא גם על אובייקט רחוק באופן שרירותי'.
אחד החלקים המשעשעים ביותר במאמר היה השימוש בציטוטים אמיתיים מהוגים פוסטמודרניסטים מפורסמים. סוקל הדגיש מאוחר יותר שהחלקים האבסורדיים ביותר במאמר לא היו הצהרותיו השגויות שלו, אלא ציטוטים ישירים מכתביהם של אינטלקטואלים מובילים.
המאמר כלל גם טעויות פיזיקליות גסות שכל סטודנט בסיסי היה מזהה. הוא התייחס לתורת המספרים המרוכבים כ'ענף חדש ועדיין ספקולטיבי למדי של הפיזיקה המתמטית', למרות שמדובר במתמטיקה מבוססת מהמאה ה־19. סוקל אף נתן התייחסות רצינית ל'שדה מורפוגנטי', רעיון מופרך שאין לו כל בסיס מדעי.
מלחמת המדע: הוויכוח שהצית האקדמיה
כשסוקל חשף את המתיחה, התגובות היו סוערות ומגוונות. העורכים הגנו על ההחלטה לפרסם את המאמר והאשימו את סוקל בהתנהגות לא אתית בכך שהטעה אותם והעלו טענות שונות נגד פעולתו של סוקל.
סוקל, מצדו, אמר שתגובת העורכים הדגימה בדיוק את הבעיה שביקש לזהות. הוא הצהיר: 'המטרה שלי אינה להגן על המדע מפני פלישת הברברים של ביקורת ספרותית, אלא להגן על השמאל מפני קטע אופנתי של עצמו. יש מאות נושאים פוליטיים וכלכליים חשובים סביב מדע וטכנולוגיה. סוציולוגיה של המדע, במיטבה, עשתה רבות כדי להבהיר את הנושאים הללו. אבל סוציולוגיה מרושלת, כמו מדע מרושל, היא חסרת תועלת, או אפילו מזיקה'.
המתיחה הצתה את 'מלחמות המדע', ויכוח אינטלקטואלי סוער שהתנהל בשנות ה-90 בין מדענים לבין אקדמאים פוסטמודרניסטים על משמעות האמת המדעית ועל תפקידו של המדע בחברה.
ב־1997 פרסמו סוקל וחברו ז'אן בריקמון ספר בשם "שטויות אופנתיות", שהציג ניתוח מפורט של קטעים מכתביהם של אינטלקטואלים מפורסמים שעשו שימוש לרעה במינוחים מדעיים. הספר כלל ביקורת על הפוסטמודרניזם ועל הגישה הקונסטרוקטיביסטית החברתית בסוציולוגיה של הידע המדעי.
אחד האינטלקטואלים שזכה לביקורת מיוחדת היה הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה, שציטוט שלו משנת 1966 על תורת היחסות צוטט במאמר המזויף. דרידה הגיב בכעס במאמר שפורסם בעיתון הצרפתי 'לה מונד', וכינה את פעולתו של סוקל 'עצובה' על כך שהפך את עבודתו המתמטיקאית לטריוויאלית, פשוטה ומובנת מאליה ו'הרס את ההזדמנות לבחון בזהירות מחלוקות' על אובייקטיביות מדעית.
הפרשה עוררה גם דיון רחב יותר על תהליכי ביקורת עמיתים באקדמיה ועל הגבולות בין ענפי ידע ומקצועות שונים. הסוציולוג סטיבן הילגרטנר מאוניברסיטת קורנל השווה את המתיחה של סוקל לניסוי דומה שביצע חוקר אחר בשנת 1990, והצביע על כך שתשומת הלב התקשורתית הרבה שקיבלה פרשת סוקל נבעה לא מאיכותה אלא מכך שהיא תקפה מטרות שהציבור ממילא נטה להתייחס אליהן באופן שלילי. בשנים שלאחר מכן, הפרשה המשיכה להדהד.
ב־2009 ביצע סוציולוג מקורנל ניסוי שבו סטודנטים קראו את המאמר של סוקל ונאמר להם שהוא נכתב על ידי סטודנט או על ידי אקדמאי מפורסם, והסטודנטים שהאמינו שהמחבר הוא אינטלקטואל בעל מעמד גבוה דירגו את המאמר כטוב יותר באיכות ובהבנה.
ב־2017 ביצעו שלושה חוקרים מתיחה מורחבת בדומה לזו של סוקל, וגילו שהסטנדרטים האקדמיים לא השתפרו מאז המתיחה המקורית. פרשת סוקל מעוררת בנו תהיות: אם זה פני האקדמיה ואנשיה, מה זה אומר לנו על המאמרים והמחקרים שלהם, ומה עוד עורכי כתבי העת מפרסמים בלי לבדוק.
תגובות (2)