בית בתוך בית: המסתורין האדריכלי של קרואטיה
מי שמגיע לעיירה הציורית "בול" שעל האי בראץ', מגיע בשביל החוף. "זלטני ראט" שפירושו "קרן הזהב" או "הקרן הזהובה" היא אחד החופים המצולמים ביותר בים האדריאטי: חצץ עדין שמשנה את צורתו לפי הרוח, מים כחולים, ממש גלויה חיה. אבל יש מבקרים שלא יודעים שמעט מעבר לקו החוף, בסמוך למרכז העיירה, קיים משהו שקשה הרבה יותר להסביר.
מבחוץ הוא נראה כמו בניין שנשכח באמצע הבנייה. קירות אבן גבוהים, חלונות חסומים ברובם, שקט. אבל מי שמציץ דרך הסדקים בקיר מגלה מיד שהסיפור מורכב יותר: בתוך הקירות האלה עומד בית אחר, קטן, צנוע, שלם. בית בתוך בית. המקומיים קוראים לו Kuća u kući, ובקרואטית זה בדיוק מה שזה אומר, בית בתוך בית.
הדבר הראשון שמכה בצופה הוא הפרדוקס הויזואלי: שני מבנים מאותו חומר, אבן מקומית, מאותה תקופה בערך, שנבנו לא זה לצד זה אלא זה בתוך זה. אחד ייעד להיות ארמון של שושלת. השני היה ביתו של אדם אחד, שלא זז. הפרדוקס הזה לא נוצר בשגגה.
מרקו סילה: איכר נגד שושלת
בסוף המאה ה-19 החליטה משפחת וואוקוביץ', שושלת ימאית עשירה ובעלת שם בבול, לבנות ארמון שיאחד את כל ששת האחים תחת קורת גג אחת. שלושה מהם היו אנשי דת, ושלושה קברניטי ספינות שהגיעו עד ספרד, נשאו נשים משם ורצו להביא לאי ריח של "פאלאצו", ארמון, במובן האיטלקי. הם רכשו קרקעות. רוב השכנים מכרו. מלבד אחד.
שמו לא נרשם היטב בתיעוד ההיסטורי, אבל כינויו הצמיד אליו לנצח: מרקו "סילה", כוח, בקרואטית. איכר שגר בבית אבן קטן, בדיוק על האדמה שרצתה המשפחה. הציעו לו סכום נכבד, אך האיש סירב. שלחו את ראש העיר לשכנע, עדיין סירב. כשהורה ראש העיר לאסור אותו, ברח מרקו לרפובליקת דוברובניק. את הזמן הזה החליט וואוקוביץ' לנצל.
במקום להרוס את הבית הנטוש, בחרה המשפחה בפתרון אחר, ואולי מחושב יותר: לבנות את קירות הארמון ישירות סביבו. שלוש קומות עלו. הרעיון, לפי המסורת המקומית, היה להחניק אותו פסיכולוגית עד שיסכים. מרקו, שקיבל ידיעות על הבנייה בדוברובניק, חזר בלילה עם חברים וארבעה חביות אבק שריפה. הם כרו בורות מתחת לקירות ותכננו לפוצץ את הכל. לפני שהצליחו, שמעו רעש של מתקרבים ונסו. ארמון וואוקוביץ' עמד. ומרקו שוב נמלט.
הסערה שהפכה סכסוך לאגדה
כשהארמון כמעט הושלם, יצאו שלושת האחים הקברניטים בספינה לוונציה לרכוש חומרים לגג. בדרכם חזרה פגעה בהם סערה. שלושת האחים טבעו. וגם לשלושת האחרים לא היו ילדים, הם היו אנשי דת, ושושלת וואוקוביץ' נכחדה כמעט ברגע. הבנייה נעצרה. הארמון נשאר ללא גג, ללא בעלים, ללא עתיד.
מרקו חזר לבול. הוא תבע בחזרה את ביתו וקיבל אותו. הוא ישב בו עד סוף ימיו, מוקף בקירות של ארמון שלא יושלם לעולם. גם הוא לא הקים משפחה; אחד מאחייניו ירש את הבית לאחר מותו. לפי תיעוד מ-1999 של חוקר המסורת המקומית צבונקו שפרינגר, עד לפני שנים לא רבות עוד התגורר בבית הפנימי זוג קשישים. כיום הוא עזוב.
המבנה מוכרז כיום כאנדרטה תרבותית מוגנת בקרואטיה. רשויות בול התקינו תאורה, הציבו שלטי הסבר ומציעים סיורים מודרכים, הכניסה לפנים אסורה מטעמי בטיחות, אך ניתן להציץ דרך הסדקים. כשעומדים מול הקירות האלה, קשה שלא לתהות מה חשב מרקו כשישב בביתו הקטן ושמע מסביב את קולות הפטישים.
תגובות (1)
חוץ מזה, נראה לי שהכתבה הזו אמורה להיות ב"היסטוריה", לא "מדע ודעת"