פרשת הקרפדות המתפוצצות: התעלומה שהדהימה את גרמניה
בבוקר אחד בתחילת אפריל 2005, כשוורנר סמולניק, פעיל בעמותה גרמנית להגנת הטבע, הגיע כהרגלו לבריכת מי גשמים קטנה בפולקספארק שבהמבורג. מה שחיכה לו שם לא דמה לשום דבר שראה קודם, קרפדות אדמה שוחות בבהלה, פולטות צלילים כמו צרחות, מתנפחות עד שהן פשוט מתפוצצות. שברי גוף עפו לכל עבר, אחד מהם פגע אפילו בברכו.
והסיפור הזה לא נגמר במקרה בודד אחד. במהלך הימים הבאים ספר סמולניק כאלף קרפדות מתות, כולן באותה בריכה קטנה. תופעה דומה בדיוק דווחה גם מעבר לגבול, בבריכה ליד הכפר לאסבי שבדנמרק. מה שמוזר זה שאלו היו קרפדות אדמה רגילות, לא יצור נדיר או מסתורי, מה שהפך את הסיפור לתעלומה מדעית של ממש, זה וגם האופי האלים וההמוני של ההתפוצצות.
הבריכה קיבלה במהרה כינוי שדבק בה "בריכת המוות", כך כינו אותה כלי תקשורת מקומיים. הרשויות מיהרו לחסום את הגישה אליה בסרט אזהרה, מחשש כבד להתפשטות מחלה, והציבו שם ביולוג שיעקוב אחרי המתרחש. ואם אכן זה נגיף. האם הסכנה יכולה הייתה לעבור גם לבני אדם? השאלה הזו העסיקה הרבה תושבים שהורגלו לטייל שם, והסיפור התפשט עד לכלי תקשורת בינלאומיים.
מבוכה במעבדה מול תעלומה שלא נכנעת
משרד התשתיות של המבורג שלח לזירה ביולוגית מטעם הרשויות, אבל גם היא לא הצליחה לפענח את מה שקרה שם. "שנינו לא הצלחנו להבין מה קורה כאן", אמרה סמולניק בכנות. מכון ההיגיינה והסביבה של המבורג, הגוף הרשמי לבדיקות איכות מים בעיר, בדק את המים לאיתור חיידקים, נגיפים, רעלים וחומרי הדברה, ואפילו הכניס למים פרעושי מים ודגי אקווריום קטנים כדי לבדוק אם הם נפגעים. והתוצאה הייתה כלום. שום דבר לא הצביע על שום בעיה.
בין ההשערות שהועלו הייתה גם זו שקשרה את התופעה למסלול מרוצי הסוסים הסמוך, אולי סוסים שהובאו מיבשות רחוקות הביאו איתם פטרייה או חיידק לא מוכר, אך גם השערה זו נבדקה ונשללה, לא נמצא זכר לפתוגן כזה. הועלו גם רעיונות תמוהים יותר, כמו הטענה שהקרפדות "מקריבות את עצמן" מרצון בשל צפיפות יתר באוכלוסייתן. יאנה קלופר, דוברת המכון להיגיינה, תיארה זאת בפשטות: "טיפלנו בקרפדות ממש כמו במזון, וביצענו ניתוח עקבות מדוקדק." וגם הפעם, שום ממצא חריג לא צץ.
הפתרון הגיע ממקום בלתי צפוי לגמרי. פרנק מוצ'מן, וטרינר מברלין שהתמחה בדו-חיים והזדמן להמבורג לכנס מקצועי, שמע על הסיפור המוזר ולקח לעצמו דגימות, קרפדות חיות ומתות כאחד. למרפאתו. שם גילה פרט קטן שהחל להאיר את כל החידה: לכל הקרפדות היו חתכים עגולים זהים בגבן, קטנים בדיוק כמו מקור של ציפור. לא נמצאו סימני נשיכה או שריטה, מה שהוציא מיד מהחשד טורפים כמו חולדות או דביבונים, אלה פשוט היו אוכלים את כל בעל החיים.
עורבים על ספסל הנאשמים
ההסבר של מוצ'מן היה מפתיע בפשטותו, וגם מעט מטריד. לטענתו, עורבים ניקרו את עורן של הקרפדות כדי להגיע לכבד שלהן, החלק היחיד בגופן שאינו רעיל, ולכן היחיד הראוי למאכל. הבורא דאג לצייד כל קרפדה במנגנון הגנה: כשהיא חשה בסכנה, היא מתנפחת כדי להיראות גדולה ומאיימת יותר. אלא שאצל קרפדות אין הפרדה בין חלל בית החזה לחלל הבטן, אין להן סרעפת או צלעות שיחצצו ביניהם. אז כשהכבד נגנב, נותר חור פתוח, שום דבר לא עצר את הריאות מלהתרחב ללא גבול, עד שהן נקרעו.
לפי הערכתו של מוצ'מן, 3-5 עורבים בלבד מספיקים כדי "לפתוח" מאות קרפדות תוך ימים ספורים. "עורבים הם חיות פיקחיות", אמר בראיון לאתר הגרמני שפיגל אונליין. "הן לומדות מהר איך להגיע לכמות גדולה של כבדים טעימים בזמן קצר." תיאוריה נקייה, הגיונית, וכזו שסוגרת יפה כל קצה פתוח, לפחות על הנייר. אבל לא כל המומחים שוכנעו בקלות, וזה בדיוק המקום שבו הסיפור מסתבך.
מרים סימה, חוקרת התנהגות ממכון מקס-פלאנק לחקר עופות בדרום גרמניה, הביעה ספק בכך שקבוצת עורבים תוקפת באופן כה מדויק ובררני על פני מאות פרטים. גם ריצ'רד וסרסוג, מומחה דו-חיים מאוניברסיטת דלהאוזי שבקנדה, וד"ר מארק בנקה, ביולוג מקלן שבגרמניה, הביעו ספקנות דומה. גם סמולניק עצמו, מי שראה את כל זה במו עיניו, נותר ספקן: "מדי פעם ראיתי עורב אחד או שניים ליד הבריכה", סיפר שנים אחר כך, "אבל אף פעם לא קבוצה גדולה."
אז מה השורה התחתונה? מכון ההיגיינה עצמו סיכם בדוח השנתי שלו לשנת 2005 באופן זהיר: אף שהרבה מדבר בעד תיאוריית העורבים, תעלומת מות הקרפדות לא נפתרה באופן משביע רצון עד היום. קרפדות נוספות לא מתו לאחר אותם ימים דרמטיים באפריל, והאירוע כולו נמשך בסך הכול ימים ספורים. לאט לאט חזרה אוכלוסיית הקרפדות בבריכה להתאזן כאילו דבר לא קרה, אבל התעלומה עצמה, ממש כמו הכבד החסר בגופן, נותרה פתוחה.
תגובות
היו הראשונים להגיב!