הרכבת הראשונה בעולם

דלג לתוכן העמוד

בוקרו של 27 בספטמבר 1825 עלה בערפל קל על דרלינגטון שבצפון אנגליה. אלפי אנשים התאספו לאורך מסילת הברזל החדשה, חלקם נסעו מרחקים ארוכים כדי לחזות בנס המודרני המובטח. היה זה יום חג בעיירה, והציפייה באוויר הייתה כמעט מוחשית. בשבע בבוקר הובלו שתים עשרה עגלות פחם על ידי סוסים ממכרה הפחם ליד וויטון פארק. אך מה שחיכה להן בשילדון לא היה סוס רגיל, זו הייתה מפלצת ברזל נושפת קיטור, שנקראה בתחילה 'אקטיב' ומאוחר יותר שונה שמה ל'לוקומושן מס' 1'.

הקטר הזה, שנבנה על ידי ג'ורג' סטפנסון ובנו רוברט, היה פלא הנדסי לזמנו. הוא שקל 6.5 טון והיה מורכב מדוד ברזל יצוק עם צינור מרכזי שהניע זוג צילינדרים אנכיים. הקיטור יוצר בלחץ של 50 PSI (פאונד לאינץ' רבוע), לחץ שנחשב גבוה ומסוכן באותה תקופה. לדוד היה צינור פליטה בארובה, חידוש של סטפנסון עצמו שהפנה את קיטור הפליטה במעלה הארובה, מושך אחריו אוויר ומגביר את הטיוטה. הקטר היה מסוגל להגיע למהירות מרבית של 15 מייל לשעה (כ־24 קילומטר לשעה), מהירות שנראתה מסחררת לבני אותה תקופה.

כשהאש לחימום הדוד הודלקה באמצעות זכוכיות מגדלות שיצרו ניצוץ (הגפרור המועיל טרם הומצא), הקהל הקשיב בדריכות לשריקות ולנשיפות המנוע. על במה קטנה ליד הדוד ישב הנהג, ג'יימס סטפנסון, אחיו הבכור של ג'ורג' סטפנסון. המסיק, וויליאם גאולינג, עמד על במה בין המנוע למכלית המים. כל כך הרבה אנשים הגיעו לשילדון מוקדם בבוקר כדי לקבל מקום על הרכבת, עד שהתקרית הראשונה של צפיפות קיצונית ברכבת התרחשה באותו יום היסטורי.

לוקומושן מס' 1 חוברה לשרשרת קרונות שכללה 11 עגלות פחם, קרון נוסעים מיוחד בשם 'אקספרימנט', ו־20 קרונות נוספים של נוסעים, אורחים ופועלים. כ־300 כרטיסים נמכרו, אך האמינו שכפליים מכך היו על הסיפון. הרכבת, שמשקלה המוערך היה 80 טון ואורכה 400 רגל (כ־122 מטר), הייתה מראה מרשים ומפחיד כאחד. על קרון 'אקספרימנט' עלתה תזמורת פליז מיארם, כך שהמסע לווה במוזיקה חגיגית.

ג'ורג' סטפנסון: מכורה פחם למהנדס חלוצי

מאחורי ההצלחה הזו עמד אדם שהחל את חייו ללא כל חינוך פורמלי. ג'ורג' סטפנסון נולד ב־9 ביוני 1781 בווילאם, נורת'מברלנד, לאב שעבד כמכונאי והפעיל מנוע קיטור פשוט במכרה פחם. הילד יצא לעבודה בגיל צעיר, ורק בגיל 19, כשכבר הפעיל מנוע קיטור בעצמו, נרשם לבית ספר ערב ולמד לקרוא ולכתוב. סקרנותו התעוררה בעקבות חדשות ממלחמות נפוליאון, והוא הבין שהחינוך הוא המפתח להתקדמות.

כדי להרויח הכנסה נוספת, סטפנסון למד לתקן נעליים, לתקן שעונים ולחתוך בדים לנשות הכורים. כישרונו עם מנועי קיטור זיכה אותו בסופו של דבר בתפקיד של מהנדס ראשי במכרה קילינגוורת'. כאשר אשתו הראשונה נפטרה והותירה אותו עם בן צעיר בשם רוברט, הוא שלח את הילד לבית ספר בניוקאסל ללמוד מתמטיקה. כל לילה כשהילד חזר הביתה, האב והבן עברו יחד על שיעורי הבית, שניהם למדו זה לצד זה. פרט מרגש זה מלמד על מסירותו של סטפנסון לחינוך, למרות שלא זכה לו בעצמו בילדותו.

בשנת 1813 ביקר סטפנסון במכרה סמוך כדי לבחון קטר קיטור שנבנה על ידי ג'ון בלנקינסופ להובלת פחם. בלנקינסופ האמין שקטר קל מספיק כדי לנוע בכוח עצמו יהיה קל מדי כדי ליצור הצמדה מספקת למסילה, ולכן הוסיף גלגל שיניים שרץ על פס שלישי משונן, סידור שיצר תקלות תכופות. סטפנסון חשב שהוא יכול לעשות טוב יותר. לאחר התייעצות עם לורד רייבנסוורת', הבעלים העיקרי של קילינגוורת', הוא בנה את הקטר 'בלושר', מנוע שמשך שמונה קרונות עמוסים הנושאים 30 טון פחם במהירות של 4 מייל לשעה.

אך סטפנסון לא היה מרוצה. הוא המשיך לשפר את הקטר שלו והציג את חידוש 'פליטת הקיטור', שיטה שבה קיטור הפליטה הופנה מחדש במעלה הארובה, מושך אחריו אוויר ומגביר את הטיוטה. העיצוב החדש הפך את הקטר לפרקטי באמת, והוא בנה מספר קטרי קיטור נוספים עבור קילינגוורת' ומכרות אחרים. תהילתו גדלה, והוא השיג מידה של פרסום גם בזכות המצאת מנורת בטיחות למכרות.

כאשר אדוארד פיז, סוחר קווייקר מדרלינגטון, שמע על כוונה לבנות מסילת ברזל מסטוקטון לדרלינגטון להובלת פחם, התוכנית המקורית הייתה להשתמש בסוסים למשיכת הקרונות. אך סטפנסון שכנע את פיז שמנוע קיטור יכול למשוך משא גדול פי 50 מזה שסוסים יכולים למשוך על פסי ברזל. פיז התרשם והסכים לאפשר לסטפנסון לצייד את הקו במנועי קיטור. זו הייתה הזדמנותו של סטפנסון להוכיח שהרעיון שלו יכול לעבוד בקנה מידה גדול.

המסע ההיסטורי והמהפכה שאחריו

כאשר לוקומושן מס' 1 החלה לנוע בבוקר ה-27 בספטמבר 1825, רכב לפני הקטר אדם על סוס נושא דגל עם הכיתוב בלטינית: 'Periculum privatum utilitas publica', 'הסכנה הפרטית היא הטובה הציבורית'. כיתוב זה שיקף את החששות שרבים חשו מהטכנולוגיה החדשה והמסוכנת לכאורה. אך כאשר הפרש יצא מהדרך, סטפנסון פתח את המצערת ומשך את רכבת הקרונות שנשאה כ-600 נוסעים במהירות שהגיעה לשיא של 12 מייל לשעה. הנסיעה לקחה שעתיים להשלים את 8.7 המייל הראשונים של המסע לדרלינגטון. המהירות הממוצעת הייתה 8 מייל לשעה, והואטה בגלל קרון שירד מהפסים ושסתום משאבת הזנה שנחסם.

בדרלינגטון נותקו שש עגלות פחם ונשלחו לכיוון נורת' רואד כדי שתכולתן תחולק לעניי העיר. המנוע התדלק, לקח מים, והתזמורת המשיכה לנגן כשהרכבת המשיכה לסטוקטון. המסלול מדרלינגטון לסטוקטון דרך יארם היה יחסית מישורי, ועבר ללא תקלות טכניות משמעותיות. בכל פעם שהקו עבר לצד כביש, סוסים וכרכרות ניסו להתחרות עם הקטר, אך הקטר שגרר משקל רב בהרבה תמיד זכה ביום. הגעת הרכבת לרציף סטוקטון, כעת עם 600 נוסעים נאחזים על הסיפון, התקבלה בברכה של אלפי אנשים שהתאספו לחגיגה.

מסילת ברזל דרלינגטון באנגליה ב-1825, רכבת נוסעים היסטורית עם אלפי צופים לצדי המסילה בשדות ערפיליים בשחר
נוף היסטורי של מסילת הברזל בדרלינגטון עם קהל צופים מרחוק

אורחים רשמיים אירחו לסעודה חגיגית באולם העיר של סטוקטון, עם טוסטים רבים לכבוד התעשיות שהרכבת הייתה אמורה לשרת, תעשיית הפחם ובעליה, תעשיות כרייה, מגזר החקלאות וחברת הרכבת וכל צוותה. הטוסט האחרון היה לג'ורג' סטפנסון, אך עד אז הוא כבר עזב, מותש מהמאמץ ומהמתח.

ההצלחה של רכבת סטוקטון ודרלינגטון הייתה רק ההתחלה. בשנת 1829 נערכה תחרות קטרים לקו החדש בין ליברפול למנצ'סטר. המנוע החדש של סטפנסון, 'הרוקט', שאותו בנה עם בנו רוברט, זכה בתחרות במהירות של 36 מייל לשעה. הרוקט היה הקטר הראשון שהשתמש בדוד רב-צינורי, שאפשר העברת חום יעילה יותר מגזי הפליטה למים. כאשר קו ליברפול-מנצ'סטר נפתח ב-15 בספטמבר 1830, זו הייתה הרכבת המסחרית הראשונה בעולם עם לוח זמנים מלא, תנועת מטענים ונוסעים סדירה, שהסתמכה כולה על קטרי קיטור למשיכה.

מזמן זה ואילך, בניית רכבות התפשטה במהירות ברחבי בריטניה, אירופה וצפון אמריקה. רכבת סטוקטון ודרלינגטון תוארה כ'התיאטרון הגדול של פעולות מעשיות ברכבות', והלקחים שנלמדו מהפעלתה הניסיונית הועברו ברחבי העולם. הרכבות שינו לחלוטין את אופן חיי האנשים, עבודתם והתרועעותם החברתית. סחורות כבדות יכלו להיות מועברות מהר יותר מבעבר, אזורים כפריים קיבלו גישה למרכזים עירוניים ולהזדמנויות תעסוקה חדשות, ופעילויות נסיעה ופנאי הפכו נגישות יותר לרוב האנשים. נסיעות שנמשכו ימים רבים צומצמו לשעות ספורות. הרכבות הפכו למעסיק מרכזי בבריטניה, והן גם הציגו את הרעיון של זמן סטנדרטי, שכן לוחות הזמנים של הרכבות דרשו תיאום מדויק בין ערים שונות.

כיום, כמעט 200 שנה לאחר אותו יום היסטורי בספטמבר 1825, חלק גדול ממסילת סטוקטון ודרלינגטון המקורית עדיין בשימוש כחלק מרשת הרכבות הלאומית של בריטניה. לוקומושן מס' 1 המקורי, שנשמר בקפידה, מוצג במוזיאון בשילדון, והעתק פעיל שלו נבנה ב-1975 לציון 150 שנה לרכבת. ב-2025 נחגגו 200 שנה לפתיחת הרכבת, והעתק זה נסע שוב במסלול המקורי, מזכיר לנו את הרגע שבו העולם החל לנוע במהירות שלא נראתה מעולם.

מה דעתך על הכתבה?

תגובות (0)

התגובה תיבדק ותפורסם לאחר אישור מנהלי האתר.

אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!