המביט לארץ ותרעד: סודות המעמקים נחשפים
בליל שישי, כ״'ב באלול תשפ״'ג (8 בספטמבר 2023), בשעה 23:11, תושבי מרקש שבמרוקו התכוננו לסוף השבוע. הערב היה חם, הרחובות מלאים באנשים, והחיים זרמו כרגיל. ואז, ברגע אחד, הכול השתנה. האדמה החלה לרעוד בעוצמה נוראה. מבנים קרסו, קירות התמוטטו, ותוך שניות ספורות הפכה העיר לאזור אסון. מוקד הרעידה היה בהרי האטלס הגבוהים, רק 72 קילומטרים דרומית-מערבית למרקש, ועוצמתה הגיעה ל-6.8 בסולם מגניטודה. זו הייתה רעידת האדמה החזקה ביותר שנרשמה במרוקו מאז שהחלו מדידות סייסמיות מדעיות.
בכפרי ההרים המרוחקים, שם רוב הבתים נבנו מלבנים ללא חיזוקים, ההרס היה מוחלט. בעיירה אמיזמיז, שנמצאת כ-32 קילומטרים ממוקד הרעידה, רוב המבנים הפכו לעיי הריסות. בכפר טפגאגט הקטן, שבו התגוררו 200 תושבים בלבד, נהרגו למעלה מ-90 בני אדם, כמעט מחצית מכלל האוכלוסייה. המאזן הסופי היה מחריד: למעלה מ-2,900 הרוגים וכ-5,500 פצועים. למעלה מ-2.8 מיליון בני אדם הושפעו מהאסון.
מה שהפך את רעידת האדמה הזו לקטלנית במיוחד היה עומקה הרדוד, רק 18 קילומטרים מתחת לפני השטח. ככל שמוקד הרעידה רדוד יותר, כך עוצמת הרעידות על פני הקרקע חזקה יותר. כ-20 דקות לאחר הזעזוע הראשי הייתה רעידת משנה בעוצמה של 4.9, שהוסיפה פחד ובהלה לתושבים שניסו להימלט מההריסות. הרעידה הורגשה במרחקים גדולים, עד לקזבלנקה, העיר הגדולה ביותר במרוקו, ואף בפורטוגל ובאלג'יריה.
רעידת האדמה במרוקו היא רק אחת מסדרה של אסונות סייסמיים שפקדו את העולם בשנים האחרונות. ב-6 בפברואר 2023, פחות משמונה חודשים לפני האסון במרוקו, פגעה רעידת אדמה הרסנית בדרום טורקיה ובצפון סוריה. הרעידה, שעוצמתה הגיעה ל-7.8 בסולם מגניטודה, גרמה למותם של יותר מ-50,000 בני אדם. גם שם, כמו במרוקו, הנזק הכבד ביותר היה בכפרים ובערים קטנות, שבהן תקני הבנייה לא נאכפו כראוי והמבנים לא היו מחוזקים כנגד רעידות אדמה.
למרות כל ההתקדמות הטכנולוגית, למרות הלוויינים המתקדמים והחיישנים הרגישים, למרות מאות תחנות סייסמוגרפיות הפזורות ברחבי העולם, המדע המודרני עדיין עומד חסר אונים מול רגע אחד של תנועה בבטן האדמה. אמנם אנו יודעים היכן סביר שתתרחש רעידת אדמה, ואנו מבינים את המנגנונים שגורמים לה, אך אין ביכולתנו לחזות מתי בדיוק היא תפגע. הטכנולוגיה מאפשרת לנו לבנות מבנים עמידים יותר, אך היא אינה יכולה למנוע את הכוח העצום הפועם מתחת לרגלינו.
לוחות טקטוניים: המנגנון מתחת לרגלינו
כדי להבין מה גורם לרעידות אדמה, עלינו לרדת למעמקי כדור הארץ. דמיינו ביצה מבושלת שקליפתה נסדקה למספר חלקים גדולים, כך בדיוק נראה כדור הארץ מבחינה גיאולוגית. השכבה החיצונית של כדור הארץ, הקרום, שבורה למקטעים ענקיים הנקראים "לוחות טקטוניים". לוחות אלה צפים על שכבה נוזלית למחצה הנקראת "אסתנוספירה", שכבה חלשה מכנית שנעה וזורמת בגלל זרמי הסעה (תנועה מעגלית של חומר חם) שנוצרים על ידי החום המגיע מליבת כדור הארץ.
הלוחות הטקטוניים אינם נחים במקום. הם נעים כל הזמן, אם כי במהירות איטית מאוד, בין 2.5 ל-15 סנטימטרים בשנה. זה נשמע מעט, אך לאורך השנים תנועה זו מצטברת למרחקים עצומים. לפני המבול ודור הפלגה היבשות היו מחוברות ליבשת אחת גדולה. "ארץ אחת ממש הוציאו המים וממנה נתהוו שבע ארצות" (זוהר חדש י"ב א'). בשלב כלשהוא בזמן המבול או דור הפלגה היבשות התרחקו זו מזו, ונוצרה המפה הגיאוגרפית שאנו מכירים היום.
במקומות שבהם שני לוחות נפגשים, מתרחשים דברים מרתקים ולעיתים מפחידים. ישנם שלושה סוגים עיקריים של גבולות בין לוחות. הסוג הראשון הוא "גבול מתפצל", מקום שבו שני לוחות נעים זה מזה. באזורים אלה, מגמה (סלע מותך) עולה מתוך כדור הארץ וממלאת את הרווח שנוצר, ויוצרת קרקעית ים חדשה. הדוגמה המפורסמת ביותר היא רכס האוקיינוס האטלנטי האמצעי, רכס הרים תת-ימי ענק שמשתרע מהאוקיינוס הארקטי ועד מעבר לקצה הדרומי של אפריקה. לאורך הרכס הזה, הלוח הצפון אמריקאי והלוח האירו-אסייתי מתרחקים זה מזה בקצב של כ-2.5 סנטימטרים בשנה.
הסוג השני הוא "גבול מתכנס", מקום שבו שני לוחות נעים זה לקראת זה. כאשר לוח אוקייני צפוף פוגש לוח יבשתי קל יותר, הלוח האוקייני שוקע מתחת ללוח היבשתי בתהליך הנקרא "סובדוקציה" (שקיעת לוח). אזורי הסובדוקציה הם המקומות המסוכנים ביותר על פני כדור הארץ מבחינה סייסמית. הם המקומות היחידים עם משטחי שבר גדולים מספיק כדי ליצור רעידות אדמה בעוצמה 9. כאשר הלוח השוקע נתקע ואינו יכול לרדת, כמות עצומה של אנרגיה מצטברת בין הלוחות. אם אנרגיה זו אינה מתפזרת בהדרגה, היא עלולה להשתחרר פתאום לאורך מאות קילומטרים.
הסוג השלישי הוא "גבול טרנספורמי", מקום שבו שני לוחות מחליקים זה על פני זה במישור האופקי. הדוגמה המפורסמת ביותר היא שבר סן אנדראס בקליפורניה, שאורכו כ-1,300 קילומטרים. לאורכו, הלוח השקט מתחכך אופקית על פני הלוח הצפון אמריקאי, בקצב ממוצע של כ-5 סנטימטרים לשנה. כאשר הלוחות נתקעים זה בזה, האנרגיה מצטברת עד שהיא משתחררת בבת אחת, ואז מתרחשת רעידת אדמה.
ארץ ישראל יושבת על אחד האזורים הרגישים ביותר מבחינה גיאולוגית בעולם, השבר הסורי-אפריקאי. זהו גבול טרנספורמי ענק שמשתרע מדרום טורקיה, דרך בקעת הירדן וים המלח, ועד למזרח אפריקה. לאורך השבר הזה, הלוח הערבי נע צפונה ביחס ללוח האפריקאי. התנועה איטית, כמה מילימטרים בשנה, אך לאורך מאות ואלפי שנים היא מצטברת ויוצרת מתח עצום. כאשר המתח משתחרר, האדמה רועדת.
הפסוק "המביט לארץ ותרעד" מתהילים הוא המקור המרכזי להבנת התופעה. הפסוק מתאר את כוחו של הקב״'ה שבמבט בלבד יכול לגרום לארץ לרעוד. הגמרא משתמשת בפסוק זה כדי להסביר מתי מתקיים מצב זה, כאשר ישראל אינם עושים רצון המקום. זוהי תזכורת עמוקה: התנהגותנו משפיעה לא רק על עצמנו, אלא על כל הבריאה.
צפת תקצ"ז: הטרגדיה שעיצבה דור
ארץ ישראל, בשל מיקומה על השבר הסורי-אפריקאי, חוותה רעידות אדמה רבות לאורך ההיסטוריה. אחת הרעידות המוקדמות ביותר המתועדות במקורות היהודיים היא רעידת האדמה בימי עוזיהו המלך, שהייתה כה עוצמתית עד שהנביאים השתמשו בה כמשל. הנביא זכריה מזכיר אותה: "ונסתם גיא הרי כי יגיע גי ההרים אל אצל ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיהו מלך יהודה" (זכריה יד, ה). גם הנביא עמוס פותח את נבואתו בהזכרת הרעידה: "דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע אשר חזה על ישראל בימי עוזיהו מלך יהודה… שנתיים לפני הרעש" (עמוס א, א).
אולם רעידת האדמה המתועדת ביותר בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל התרחשה ביום ראשון, כ"ד בטבת תקצ"ז (1 בינואר 1837), בשעה שלוש אחר הצהריים. מוקד הרעידה היה באזור עמק החולה ובקעת הלבנון, ועוצמתה הוערכה במעל 7 במדד מגניטודה. הרעידה פגעה קשות בצפת, טבריה, שכם, עכו, נצרת, צור וצידון. בין 5,000 ל־7,000 בני אדם נהרגו, ואלפים נוספים נפצעו.
בצפת היה הנזק נורא. ויליאם מקלור תומסון, אמריקאי שמיהר לאזור האסון, תיאר את המראה: "בתים רבים קרסו בשעת הרעש ונחרבו על יושביהם". הנזק הכבד שנגרם היה תוצאה של הקרקע הבעייתית באזור, שהביאה למפולות (גלישות קרקע) גדולות. התנאים להתרחשותן של גלישות אלו הועצמו מכיוון שלרעידת האדמה קדמו כמה ימי גשם כבד שהעמיסו משקל נוסף על הקרקע. על פי דיווחי הפחה הטורקי, מספר הנספים בצפת היה בין 1,700 ל־1,800.
רעידת האדמה פגעה קשות בקהילה היהודית בעיר. בין ההרוגים היו דמויות בכירות: רבי אליעזר מסלונים, רבי יוסף מטשורטקוב, רבי דוד מוויסקה דליטא, כולם מרבני הפרושים בצפת. המקובל רבי נסים זרחיה אזולאי, נכד החיד"א, נקבר תחת עיי המפולת. עמו נקברו אוצר הספרים וכתבי היד שהיו ברשותו.
מלאכת חילוץ הלכודים בהריסות העיר נמשכה זמן רב. הימים היו ימי חורף קרים וגשומים, והאנשים הבריאים שנותרו בעיר התקשו בחילוץ ובהגשת עזרה רפואית. הראשונים להגיש עזרה היו נוצרים אמריקאים ואנגלים שהגיעו מביירות שבלבנון. מסופר על נס שאירע לרבי אברהם דב מאבריטש מחבר הספר 'בת עין'. הוא היה בבית מדרשו והתפלל תפילת מנחה כשהתחילו הזעזועים. הוא ציווה על כל המתפללים להתאסף סביבו, ואילו הוא עצמו השתטח על הארץ. הזעזועים גברו וחלק גדול מבית המדרש התמוטט, אבל אותו חלק שבו הצטופפו כולם נשאר עומד על תילו, והגג נשאר תלוי באוויר והמתפללים ניצלו.
הרב שמואל הלר, ראש הקהילה האשכנזית הגדולה בעיר, איבד את אשתו וילדיו ברעש הגדול. הוא עצמו שהה בעת האירוע בבית מדרש האר"י ונלכד בין הריסות המבנה. אחד מכותבי קורות אותו אירוע תיאר: "רק ביהמ"ד החדש נשאר הרב הגאון רבי שמואל העליר נ"י, אשר עמד כל הלילה בין ההרוגים ובין גלי האבנים עד חטמו, ובחמלת ה' עליו אשר נשארה נשמה באפו. ובבקר באו אנשים ויפקחו מעליו את גלי האבנים ולקחוהו משם מלא פצע וחבורה ודמו שותת, וישאוהו לבית אחד ושכב על ערש דוי כחצי שנה, ונשארה ידו א' נשברת עד היום". למרות האסון האישי, הרב הלר הוביל את הצמיחה וההתאוששות של הקהילה היהודית בצפת.
בטבריה נהרגו כ־600 בני אדם. ההרס והחורבן הועצמו על ידי שורה של גלי צונאמי שעלו מתוך ים כנרת ופגעו קשות בעיר. גרמני בשם יוהאן נפומוק ויזינו ביקר בטבריה באותה שנה ותיאר: "בכל מקום שאליו הופנה מבטי, נתקל הוא בתלי חורבות…אלה שנשארו בחיים נטו מספר אוהלים גרועים מעל למפולת, בהם הם מנסים כעת להתגורר". יהודייה צעירה סיפרה לו על הרגעים הנוראים: "שמעתי רעש כרעש של סערה חזקה…השקפתי על חומות העיר: בקיעים רחבים נתהוו בהן, התנועעו המגדלים, המינרטים, כיפת בית הכנסת…פתאום נדמה היה כאילו נטתה העיר כולה לצד הים".
בעקבות הרעש עזבו יהודים רבים את צפת. רוב מכריע של הפרושים עזבו לירושלים, בהבנתם את האירוע כעונש על העדפת צפת על פני עיר הקודש והמקדש, והותירו את העיר חסידית בעיקרה. גם חלק מאנשי הקהילה החסידית בחרו לעבור לירושלים. מנהיג הציבור הפרושי, צבי הירש לעהרן, כתב באיגרת: "ועוד כתב [רבי ישראל משקלוב] שמצפה שהיא [רעידת האדמה] אתחלתא דגאולה ונסמך מחז"ל 'והגליל יחרב'". נרמז שחורבן הגליל הוא סימן מבשר לבוא המשיח, סימן המתאים גם לציפייה המשיחית בקרב קבוצה זו לקראת בוא המשיח בשנת ה'ת"ר (1840). על פי המשנה האחרונה במסכת סוטה: "בעקבות משיחא (כלומר לקראת בוא המשיח) חוצפא יסגא (תִרבה), ויוקר יאמיר… והגליל יחרב".
אף שהפרושים עזבו, הקהילה היהודית של צפת הצליחה להתגבר על המשבר הדמוגרפי החמור. מתוך השברים שבה האוכלוסייה היהודית לגדול וצמחה בלמעלה מפי חמישה עד סוף המאה ה־19. שנים ארוכות לאחר הרעש עוד ציינו יהודי צפת את היום המר והנמהר ההוא, כ"ד בטבת תקצ"ז, כיום אבל וסכנה.
השתדלות וביטחון: מוכנות לרעידה הבאה
בי״'א בתמוז תרפ״'ז (11 ביולי 1927), בשעה 15:03:55 בדיוק, התרחשה רעידת אדמה נוספת בארץ ישראל. מוקד הרעידה היה בצפון ים המלח, ועוצמתה הגיעה ל־6.2 במדד מגניטודה. הרעידה גרמה לנזקים כבדים בירושלים, ביריחו, ברמלה, בלוד, בטבריה ובשכם. סך כל ההרוגים הגיע לכ־285 נפש, והפצועים, לכ־940.
עיתון "דואר היום" תיאר למחרת: "אתמול בשעה שלוש ושבעה רגעים בדיוק הופתעו תושבי ירושלים השאננים ברעידת אדמה נוראה שכמוה לא הורגשה בירושלים זה הרבה שנים". בירושלים נהרגו 10 בני אדם ונפצעו לפחות 25. כ־300 בתים התמוטטו או ניזוקו עד כדי חוסר אפשרות לשהות בהם. מסגד אל־אקצא נפגע קשות, אגף שלם התמוטט, מכיוון שהמבנה לא היה מיוסד על קרקע סלעית אלא על קשתות תמיכה ומילוי. מתחם אוגוסטה ויקטוריה, מעונו של הנציב העליון הבריטי, נסדק עד כדי סכנה לשהייה.
הגיאולוג נתן שלם תיעד את האירוע ביומנו: "יום ב׳ 11.7.1927. חזר החום לסורו הרע, ויעבור שוב את גבול השלושים. אולם קרוב לשעה ארבע, ירעדו מוסדות תבל ורעשה ירושלים. המהומה והמבוכה הייתה גדולה. בתים רבים נהרסו או שנסדקו ונפתחו פרצים. יש פצועים ומתים". הסופר ש'״י עגנון, שהתגורר במרכז ירושלים, כתב לשלמה זלמן שוקן: "אודיעהו כי האסון הנורא לא פגע בנפשותינו. רק הבית אשר ישבנו בו התמוטט, והעירייה ציוותה לצאת מדירתו במשך עשרים וארבע שעות, מפני הסכנה".
עובדה מעניינת: בקרב היהודים בארץ לא נהרג איש ברעידה זו. דבר המוכיח על השגחה פרטית מופלאה ואצבע אלוקים, אם כי יש שהסבירו שהסיבה נעוצה בהבדלים באיכות הבנייה. המהנדסים הבריטיים שמו לב שמבנים ירושלמיים ותיקים אשר חוזקו באמצעות עוגני מתיחה (מוטות ברזל העוברים דרך הקיר וקושרים אותו) לא התמוטטו. לפיכך חייבו השלטונות הקמת בתים חדשים משולבים בקורות ברזל או עוגני מתיחה כתקן לשמירה על המבנה מפני רעידות אדמה.
הלקח מרעידות האדמה בארץ ישראל ברור: השתדלות היא חובה הלכתית. הציווי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" מחייב אותנו לנקוט באמצעי זהירות. בנייה על פי תקנים סייסמיים, הכנת ערכת חירום, ידיעת נהלי הבטיחות, כל אלה הם חלק מהחובה להישמר. פיקוד העורף ממליץ על מספר צעדים בסיסיים: לדעת היכן המקום המוגן ביותר בבית (בדרך כלל ליד קיר פנימי, מתחת לשולחן חזק), להכין ערכת חירום עם מים, מזון, פנס ומכשיר רדיו, ולתרגל תרחישי חירום עם בני המשפחה.
אך לצד ההשתדלות, היהדות מלמדת אותנו גם על ביטחון. רעידת אדמה היא תזכורת לענווה. כשהאדמה רועדת, הגאווה האנושית נעלמת. זהו רגע שבו כולם, מאמינים ושאינם, מרגישים שיש כוח גדול מהם. הברכה שמברכים על רעידת אדמה, "ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם שכוחו וגבורתו מלא עולם", מבטאת הכרה זו. אנחנו מכירים בכך שהעולם אינו נתון לשליטתנו, ושיש כוח עליון המנהיג אותו.
המדע המודרני יכול להסביר כיצד רעידות אדמה מתרחשות, אך הוא אינו יכול להסביר מדוע הן מתרחשות דווקא במקום מסוים ובזמן מסוים. הטכנולוגיה מאפשרת לנו לבנות מבנים עמידים יותר, אך היא אינה יכולה למנוע את הכוח העצום הפועם מתחת לרגלינו. רעידת האדמה במרוקו ב־2023 הדגימה זאת בצורה טראגית. למרות שהמדענים ידעו שהאזור נמצא באזור סייסמי פעיל, ולמרות שהיו תקני בנייה מתקדמים, הרעידה עדיין גבתה מחיר אנושי כבד. הסיבה העיקרית: בכפרים המרוחקים תקני הבנייה לא נאכפו, והמבנים לא היו מחוזקים כראוי.
לקח זה רלוונטי גם לארץ ישראל. מחקרים גיאולוגיים מצביעים על כך שבקע ים המלח מייצר רעידת אדמה משמעותית בעוצמה של 6 ומעלה בממוצע כל 100-150 שנה. הרעידה האחרונה בעוצמה כזו הייתה ב־1927, לפני כמעט מאה שנה. זה לא אומר שרעידה חזקה תתרחש בהכרח בשנים הקרובות, אך זה אומר שעלינו להיות מוכנים. בניית מבנים חדשים על פי תקנים סייסמיים מחמירים, חיזוק מבנים ישנים, והכנת התושבים לתרחיש של רעידת אדמה, כל אלה הם חלק מהחובה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".
אך לצד ההכנה הפיזית, עלינו לזכור גם את המסר. הגמרא מלמדת אותנו שרעידות אדמה קשורות להתנהגותנו. הקפדה על המצוות, הימנעות ממחלוקת, אהבת חינם וזכירת חורבן בית המקדש, מסוגלים למניעת רעידות אדמה. רעידת האדמה היא תזכורת שהעולם הזה אינו קבוע, שהכול יכול להשתנות ברגע. זו הזדמנות לחשבון נפש, לתיקון ולחיזוק הקשר עם הקב"ה.
הלב הפועם של כדור הארץ ממשיך לפעום. הלוחות הטקטוניים ממשיכים לנוע, המתח ממשיך להצטבר, והאדמה תמשיך לרעוד מדי פעם. אך אם נדע לשלב בין ההשתדלות הפיזית לבין ההתנהגות הרוחנית, נוכל לעמוד איתנים גם כשהאדמה מתחת לרגלינו רועדת.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!