הדור שלא ידע ללכת לאיבוד: כך הוויז שינה לנו את המוח
אתם נוהגים ומתקרבים לצומת. הוויז מודיע: " בעוד מאה מטר פנה ימינה". מגיע לצומת, "פנה ימינה", אנחנו פונים. בלי לחשוב לרגע איפה נמצאים, לאן פנינו מועדות, ומה יש מסביב, זה כבר הרגל אצל רבים מאיתנו, כמעט אוטומטי. עוד לפני שההמצאה הזאת הפכה לחלק בלתי נפרד מכל נסיעה, אנשים נאלצו לדעת את הדרך בעצמם: לזכור צמתים, לשנן ציוני דרך, לבנות בראשם מעין מפה שלמה של העיר, פרט אחר פרט. דור שלם גדל היום כשהוא כמעט לא נדרש לכך יותר, ופשוט סומך על הקול שבוקע מהמכשיר.
עד כמה זה משפיע על היכולת הטבעית שלנו להתמצא במרחב? השאלה הזאת העסיקה את החוקרות לואיז דהמאני ורונית בוהבוט מהמכון הפסיכיאטרי דאגלס שבאוניברסיטת מק'גיל במונטריאול שבקנדה. במחקר שפרסמו בכתב עת מדעי בשנת 2020, הן בדקו לראשונה מה קורה למערכת הניווט הפנימית של המוח אצל אנשים שמשתמשים הרבה בניווט לווייני, כלומר במערכות מבוססות GPS. מדובר באזור הנקרא היפוקמפוס, חלק קטן בעומק המוח שתפקידו לאפשר לאדם לבנות בתוך ראשו מעין מפה חיה של הסביבה, מה שהחוקרים מכנים "זיכרון מרחבי".
50 נהגים קבועים במונטריאול מילאו שאלון מיוחד שבדק כמה שעות הם משתמשים בניווט הלווייני וכמה הם תלויים בו. לאחר מכן הם עברו משימות ניווט וירטואליות במעבדה. התוצאה הייתה עקבית: ככל שאדם הסתמך יותר על הניווט, כך פחת השימוש שלו באסטרטגיית הזיכרון המרחבי, וירדה יכולתו לצייר מפה קוגניטיבית של הסביבה. 3 שנים לאחר מכן חזרו 13 מהמשתתפים למעקב נוסף, והתוצאה הייתה חדה עוד יותר, מי שהשתמש יותר בניווט הלווייני בין שתי הבדיקות הראה ירידה משמעותית בזיכרון המרחבי שלו. קשר שהחוקרות תיארו כ"תלוי מינון": יותר שימוש, יותר ירידה.
ההיפוקמפוס משתתק: כשהמוח מפסיק לעבוד
בלונדון בדק ד"ר הוגו ספירס, מהמחלקה לפסיכולוגיה ניסויית באוניברסיטת לונדון, שאלה דומה מזווית אחרת. 24 מתנדבים נסרקו בהדמיה מוחית מסוג fMRI בזמן שצפו בסרטוני נסיעה ברחובות סוהו שבמרכז העיר, שכונה עם רשת רחובות מסועפת ומורכבת במיוחד. כשהמשתתפים נדרשו להחליט בעצמם כיצד להמשיך בכל צומת, נרשמה פעילות גבוהה בהיפוקמפוס ובאזור נוסף במוח, האחראי על קבלת החלטות. וכשהם רק צייתו להוראות ניווט, שני האזורים הללו פשוט נשארו שקטים, גם באותה סיטואציה מורכבת בדיוק.
דוגמה פשוטה נתן ספירס להמחשה: כניסה לצומת שבו נפגשים שבעה רחובות מפעילה את ההיפוקמפוס בעוצמה, ואילו כניסה לרחוב ללא מוצא, שם אין באמת החלטה לקבל, כמעט שלא מעוררת פעילות כלל. הממצא הזה מתחבר למחקר ותיק יותר שנערך על נהגי המוניות השחורות המפורסמות של לונדון, הנדרשים לעבור מבחן הסמכה מפרך של שינון בעל פה של עשרות אלפי רחובות, תהליך שנמשך כ3-4 שנים. נמצא שההיפוקמפוס שלהם גדל משמעותית במהלך הלימוד, ממש כמו שריר שמתחזק מפעילות כושר קבועה.
התגלית שעומדת בבסיס כל הממצאים הללו שייכת לפרופ' ג'ון אוקיף מאוניברסיטת לונדון, שזכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או רפואה בשנת 2014 על גילוי "תאי המיקום", תאי עצב בהיפוקמפוס שכל אחד מהם "נדלק" כאשר האדם נמצא במקום פיזי מסוים. הצירוף של כל התאים הללו יוצר מפה שלמה של הסביבה בתוך המוח. מנגנון מופלא זה, שנועד לסייע לבני האדם למצוא את דרכם בעולם, מתכווץ ונחלש כאשר מפסיקים להשתמש בו, בדיוק כפי שקרה להיפוקמפוס של נהגי מוניות שהחליפו את הזיכרון הפנימי בכלי ניווט טכנולוגיים.
מהכוכבים למסך: אובדן הדרך הטבעית
באי איגלואיק שבצפון קנדה חיה קהילת אינואיטים, הנחשבים לנווטים המובילים בעולם. הם מוצאים את דרכם לפי הכוכבים, תבניות הרוח ותצורות השלג, כמעט בלי מפות כתובות בכלל. אבל בשנים האחרונות, ככל שהצעירים באי החלו להשתמש בניווט לוויני, תועדו מקרים מטרידים: הליכה בקו ישר על קרח דק בעקבות הוראת המכשיר, שהובילה לנפילה למים, והיתקעות בערבה מושלגת בעקבות תקלת ניווט, ללא יכולת למצוא לבד את הדרך חזרה. מקרה קטן מקצה העולם, שממחיש מה עלול לקרות כשמוסרים לגמרי את אחריות ההתמצאות לגורם חיצוני.
האם המסקנה היא לזרוק את הניווט הלוויני לפח? לא בהכרח. פרופ' בוהבוט, מאותו מחקר של אוניברסיטת מק'גיל, ממליצה להשתמש בו בתבונה. למשל, להיעזר בו כדי להגיע ליעד חדש, אך לנסות לנווט חזרה ממנו לבד. או לוותר עליו כליל במקומות מוכרים, גם אם זה אומר ללכת לאיבוד לכמה דקות. לדבריה, פיתוח מפה קוגניטיבית הוא תהליך שדורש זמן והתמדה, אך הוא בהחלט שווה את ההשקעה.
התחושה הזו מוכרת לרבים גם מהחיים היומיומיים: אחרי שימוש ממושך בניווט לוויני, קשה יותר לאלתר בעצמנו דרך קצרה ומוכרת בתוך העיר, ואנו נוטים לבחור בדרך שהמכשיר הציע לנו, גם אם היא אינה היעילה ביותר. אולי זה המחיר הקטן שמשלמים בתמורה לנוחות. ואולי, בהתאם לממצאי המחקר של בוהבוט, כדאי מדי פעם לכבות את המסך, לתת לעיניים ולזיכרון לעבוד קצת, ולגלות שהיכולת הזו, שהבורא הפקיד בידי כל אדם, עדיין שם, ממתינה שנשתמש בה.
תגובות
היו הראשונים להגיב!