יאנובה: סיפורה של עיירה יהודית שנמחקה בליטא
תארו לעצמכם רחוב ראשי שכולו אבן, לא עץ, כמעט חריג במחוזותיה הכפריים של ליטא הישנה, ובו כמעט אך ורק תושבים יהודים, בעוד הלא-יהודים דחוקים אל השוליים, אל בתי העץ הפשוטים יותר. זה לא דמיון, זה תמונה מדויקת של יאנובה (באידיש: יאנאווא), עיירה במחוז קובנה שבלב ליטא, שבשיאה נמנו בה קרוב ל-4,000 יהודים מתוך כ-5,000 תושבים בסך הכול. איך בכלל הפכה עיירה קטנה שכזו לכמעט כולה יהודית, עד שהזר שחלף בה חש כאילו נקלע לעיר יהודית לחלוטין, ולא לפינה נידחת בליטא?
התשובה נעוצה בכתב זכויות אחד, שנחתם עוד באמצע המאה ה-18. בשנת 1750 העניק המלך הפולני אוגוסט השלישי לאצילה מריה קוסקובסקי פריווילגיה מיוחדת, המתירה לה להקים עיר עם שוק ויריד, וליישב בה אוכלוסייה מדתות שונות. 26 שנים לאחר מכן עברה האחוזה לידי הבישוף מווילנה, יוזף קורווין קוסקובסקי, שראה ביהודים לא איום אלא מנוע כלכלי חיוני עבור עיירתו, ופעל ביודעין לעודד את התיישבותם ואת התבססותם בה.
כ-40 משפחות יהודיות בלבד ניצלו בתחילה את התנאים הנוחים, ועברו מהכפר הסמוך סקרולי אל יאנובה, לאחר שקיבלו מסמכים המבטיחים להם זכות לבנות בית ולסחור בעיירה, כך מעיד מסמך מקורי משנת 1777 שנשמר עד ימינו. משם והלאה, כמעיין שאין עוצרים בעדו, גדל מספר היהודים בהתמדה, עד שבסוף המאה ה-19 הגיעו לכ-92% מכלל תושבי העיירה, נתון מדהים ביחס לכל עיר אחרת באזור.
יערות שהניבו זהב, לב שהניב תורה
מה איפשר לעיירה קטנה כזו לשגשג במשך דורות כה רבים, בלי שום משאב טבעי חוץ מנהר ויערות? התשובה טמונה ביערות העבותים שהקיפו אותה מכל עבר. עצים נכרתו ביערות, גולגלו אל הנהר, ונקשרו זה לזה ברפסודות ענק בעזרת חבלים מיוחדים. בין חודשי מאי לנובמבר צפו מאות רפסודות עמוסות עץ במורד נהר הווילייה, ביום ובלילה, ללא הפסקה. חלקן נעצרו ביאנובה לצורך עיבוד מקומי, ואחרות המשיכו כל הדרך לגרמניה, בהובלת יהודי המקום, אנשים חסונים שכונו 'אנשי המים', שידעו להתמודד עם שרטונים ומפלים במסעות שנמשכו לעיתים שבועיים שלמים.
ערב מלחמת העולם השנייה פעלו בעיר 4 מנסרות, מפעל גפרורים בשם 'אורן', 3 טחנות קמח, ולמעלה מ-15 בתי נגרות ממוכנים. לא בכדי נאמר, שיאנובה סיפקה כמעט את כל רהיטי ליטא. 140 בעלי מלאכה, חייטים, נפחים ונגרים בתוכם, היו מאורגנים באיגוד מקצועי מסודר, ועגלון שהסיע נוסעים לקובנה, מרחק של כ-30 ק"מ, נהג לעשות את הדרך בשש שעות תמימות, בעגלה רתומה שכונתה בפי המקומיים 'נשר'.
החיים הרוחניים לא נפלו בעוצמתם מן המסחר, ואולי אף עלו עליו. 7 בתי כנסת עמדו בעיר, יחס מרשים ביחס לגודל האוכלוסייה, כמעט בית כנסת אחד לכל שבע מאות נפש: בית הכנסת הגדול, בית המדרש, קלויז של הרוכלים, קלויז של חוצבי האבן, ושטיבל קטן לחסידי חב"ד. בית הכנסת שכונה 'החדש' עמד מרוחק מן העיר, מוקף שדות ועצי אורן, נקי מקישוט חיצוני כדי שלא לעורר קנאה, אך בפנים, על הקיר המערבי, צוירו 12 סמלי השבטים, כאילו ביקשו לזכור בפנים מה שלא העזו להראות בחוץ.
רבני העיר, מרבי משה אריה הלוי, שנתן הסכמתו לספר 'חפץ חיים', ועד רבי נחום ברוך גינצבורג, האחרון שכיהן בה, הנהיגו קהילה שידעה לשלב תורה עם עמל כפיים. לצד זאת פעלו בעיר 3 בתי ספר ותנועות נוער ציוניות רבות, ומחצית מקבוצת החלוצים הראשונה שיצאה מליטא לארץ ישראל, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, הגיעה דווקא מיאנובה, כאילו נועדה העיירה הקטנה הזאת לשלוח שליחים לכל עבר.
יערות גיריאלקה: הקץ בקיץ אחד
הכול השתנה ביום שבו פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות. באותו יום ממש, רצח סנדלר ליטאי מקומי את סגן ראש העיר היהודי במכת מוט ברזל, כאילו חיכה רק לאות שיינתן לו. תוך ימים ספורים כבשו הכוחות הגרמניים את יאנובה, ומיד החלה משטרת העזר הליטאית, שפעלה בחסות הכיבוש, בחטיפת גברים יהודים ובביזה שיטתית של רכושם, כמפולת שאין עוד עוצרים בעדה.
צילום: mikrimas, Wikimedia Commons (CC BY 3.0).
בורות עמוקים נחפרו ביער הסמוך לעיר, הידוע בשם גיריאלקה. ב-14 באוגוסט 1941 רוכזו הגברים היהודים לטור, בטענת שווא שהם יוצאים לעבודה. שם, לפי דוח גרמני מהתקופה, נורו למוות 552 יהודים, בלי משפט ובלי מילה של הסבר. שבועיים בלבד לאחר מכן, בין 31 באוגוסט לשני בספטמבר, הגיע תורן של הנשים והילדים שנותרו, ו-1,556 נוספים נורו באותו מקום עצמו, כאילו ביקשו המרצחים לסגור חשבון עם עיר שלמה בתוך שבועיים.
בסך הכול נרצחו בחורשה הזו למעלה מאלפיים יהודים, גברים, נשים וטף. מהעיירה כולה, שמנתה אלפי נפשות עוד שנה קודם לכן, שרדו רק בודדים: עדות אחת מדברת על 4 ניצולים בלבד מתוך 208 יהודים שהועברו לגטו קובנה. לפני נסיגתם טרחו הנאצים אף לפתוח את קבר האחים ולשרוף את הגופות, במאמץ מכוון למחוק כל עקבה למעשיהם, כאילו ניתן למחוק גם את הזיכרון עצמו.
כיום עומדות בבית העלמין היהודי של יאנובה מצבות רבות ששרדו את חורבן הקהילה, חלקן עוד מהמאה ה-19. באתר הטבח ביער הוקם גן זיכרון עם אנדרטאות בעברית ובאידיש, שריד יחיד וכמעט אילם לקהילה שלמה שידעה לגדל תורה לצד מסחר, ושנמחתה בתוך חודשים ספורים מקיץ אחד, כאילו לא הייתה מעולם, אלמלא אבן וזיכרון שסירבו להיעלם. הי"ד.
תגובות
היו הראשונים להגיב!